"ההליך הברור מכולם, וגם המוכר מכולם, הוא האיסור. כולנו יודעים שלא כל דבר מותר לומר, שלא בכל הנסיבות אפשר לדבר על הכל, בקיצור, שלא כל אחד יכול לדבר על כל דבר"
(מישל פוקו)
השבוע שעבר היה שבוע מטלטל מאוד בבית "האח הגדול": שבוע שבו ניתנה להם המשימה הראשונה שהגדירה את יחסי הכוחות בבית; שבוע שבו קיבלו את משימת התקציב הראשונה; שבוע שבו שי חי ביקש וקיבל את הכוח להעמיד להדחה בכל שבוע את הדיירים שיבחר מול כל דיירי הבית, ונתפס בעיני חלק מהמשתתפים כאיש שמהלך עליהם אימה; שבוע שבו שי חי הועמד להדחה וניצל ממנה. זה היה השבוע שלו.
המציאות החברתית שבה אנו חיים היא תמיד עולם שאנו מבנים, בנייה שרירותית של תשוקותינו, מאווינו ועדות עצמית לרצון שלנו לעוצמה. בכל מערכת יחסים ישנם יחסי כוחות. כוח, לפי פוקו, הוא משהו שדומה יותר לאסטרטגיה מאשר לחזקה – כלומר, משהו שמישהו עושה, ולא משהו שאוחזים בו. הכוח מייצר צורות התנהגות ואירועים. הוא לא בהכרח גורע מהחירות של אחרים, והוא לא בהכרח דבר שלילי.
בבית "האח הגדול" מתקיימים מספר יחסי כוחות: בין האח הגדול לדיירים; בין הצופים בבית לדיירים; וכמובן, בין הדיירים לבין עצמם. יחסי הכוחות האלו מייצרים סוגים שונים של אינטראקציות, בונים עולם ומשפיעים על הזהות. הזהויות האלו נוצרות במשא ומתן ובמשחק. כלומר, הפרטים יכולים לאמץ את הזהות או הדמות שהוקצו להם, ולהתהדר בה או להתייחס אליה במונחים חיובים או שליליים.
לעומת דיירים אחרים, שי חי ראה במשימה להעמיד דיירים פומבית להדחה בכל שבוע דבר חיובי. הוא לוקח את הזהות שלו צעד אחד קדימה, ומשתמש בכלים שבידיו כדי לחשוף אותה, להשתמש בה ולהשתנות בתוכה. בתחילה הוא ביקש מתמר להחליף את המזוודה וללבוש כל העת בגדים לבנים ("אני רוצה להתמודד מול האמת (...) לראות מה יש לי מתחת למכנסיים (...) למה אני לא יכול להיות אחד מקבוצה (...) אני אשמח אם תעבירי אלי את הקללה שלך ואולי היא תהיה הברכה שלי"). אחר כך הוא חזר בו, הסביר לתמר שהוא לא מפרק את הזהות שלו ושהוא לא מוכן ללבוש בגדים לבנים ולשבת בפינה, כי הוא אדם ישיר שאומר את האמת בפנים ולא מפחד מכך. אחר כך הוא החליט ללכת למקום הבטוח מבחינתו וביקש מקוקו את ההעמדה הפומבית להדחה ("תני לי את זה אני צריך את זה לזהות שלי אני... הולך פה לאיבוד... הכאב שאני חווה פה זה פירוק של זהות"). וכשזה קרה, הוא פתח בתכנית השבועית "כל האמת בפרצוף", שבמסגרתו ישב מול דיירי הבית – לבוש בחליפה מחויטת, מבושם מהכוח, מדגיש את עליונותו על שאר הדיירים – והעמיד להדחה את עומר ועמרי בעודו מחווה לפני כל הדיירים והצופים את דעתו עליהם (למעשה, הוא אמר להם בפנים את מה שחלק גדול מהדיירים אמרו עליהם בחדר "האח הגדול").
בטורים הקודמים של דפנה מימרון:
אבל השיח במסגרת יחסי הכוח יכול להיות גם מכשול. הדברים שאמר שי חי בהעמדה להדחה, והתבטאויותיו בבית באופן כללי, עוררו התנגדות רבה. הדיירים התלכדו יחד בסלון ולעגו לו. דודו אמר לו: "לא סתם התגרשת, מי תחזיק אחד כמוך, יה סמרטוט, אתה כזה קטן... אתה בושה". עמרי הוסיף: "אתה מבייש כל מה שקשור למילה אימון, ילדים וספורט". שי חי הסביר לברק ש"הוא לא בא למצוא חן בעיני אף אחד", שזה מי שהוא והוא לא יכול להשתנות. גם כשכינס את כל דיירי הבית לשיחה לאחר ארוחת שישי, היה נראה כי הוא עומד להתנצל וליישר את ההדורים, אבל הוא רק רצה לשמוע מה יש להם לומר: "אני לא באתי לפה להגיד שאני מתנצל (...) כי אני לא מתנצל, אני לא יודע איך להיות נחמד".
יש שיראו בשי חי אדם כואב ופצוע שעבר הרבה בחיים ואין לו כישורים חברתיים; יש שיראו בו שיכור כוח; ויש שיראו בו אדם ישיר שלא פוחד מהתמודדות עם המציאות ועם מה שהוא חושב ומרגיש, אדם שמוכן לקחת את הסיכון שלא להיות חלק מהקבוצה כדי ללכת עם האמת שלו. האם זה באמת המקרה של שי חי? האם הוא באמת ישיר וכל רצונו הוא להיות אמיתי, או שאולי זה בעצם חלק מהמשחק שהוא משחק וחלק מהדמות שיצר לעצמו כדי לבדל את עצמו משאר הדיירים ולהיות דמות מעניינת ופרובוקטיבית שמעוררת יצרים ודרמות? אולי כל התשובות נכונות.
פוקו כתב על "אמת יחסית ואסטרטגית שמאפשרת (לאדם – ד.מ.) לנחול ניצחון (...) אמת המתפקדת ככלי נשק". שי חי בעצם מייצר את האמת שלו. הוא מרגיש שרק כאשר הוא אומר את דעתו על כל דבר, ולכל אחד ואחת, ולא משנה הדרך – רק אז הוא שלם עם עצמו. הוא משתמש ב"אמת" כדי לשמור על הזהות שלו – זו שלפי מה שאמר לקוקו היא הדרך היחידה שלו לשרוד בבית.
בכך ששי חי אומר כל הזמן את "כל האמת בפרצוף" הוא יוצר בבית מערכות יחסים מעניינות בינו לבין הדיירים ובין הדיירים לעצמם. הוא מוציא מכל אחד ואחת מהם צדדים שונים - גם כאלו שלא בטוח שרצו שייחשפו, בטח לא בשלב כל כך ראשוני של התכנית. התכנית השבועית של שי חי היא שהופכת את הבית לסוער וגועש, ואת העונה עד כה – למעניינת.