ראשית כל, אל תזיקו: צרור עצות למתמודדי האח הגדול

תבואו עם סיפור

זה לא חייב להיות משהו קורע לב, זה לא מאסטר שף פה, אבל לא תזיק איזו אמא בכיסא גלגלים, חיית מחמד עם טרשת נפוצה או סתם שברון לב טרי. גם בגלל שבאופן טבעי אנחנו מעדיפים לתת את המיליון למי שצריך אותו, לא לזה שסתם רוצה, וגם כי אם אנחנו הולכים לבלות אתכם שעות על גבי שעות בערוץ 20, יעניין אותנו יותר לשמוע חוויות מהכלא, ופחות מהספרינג ברייק באילת עם הבינתחומי.

תהיה גבר
לא כביטוי לתכונות אופי מסוימות המשויכות לזכרים, אלא פיזית עדיף להתאבזר בטסטוסטרון. מאז העונה הראשונה לא הייתה לנו זוכה נשית, זה לא אומר שלא תהיה אחת בעתיד (אולי הפעם? הלוואי), אבל עדיף להיצמד לסטטיסטיקה. נכון שלא כולם יכולים להיות אלירז, אבל לא תאמין כמה רחוק אפשר להגיע עם פרצוף סביר, אשך או שניים, ולא מעט כריזמה.  

תהיו אתם עצמכם
אם יש משהו שנעלה עליו מהר יותר מאביבית על בחור עם יתרה בעו"ש, זה זיוף. העמדת פנים לא תחזיק מעמד, בטח שלא לאורך זמן. אף אחד לא יכול להיות מישהו שהוא לא שלושה חודשים מול מצלמה, אז אין טעם לנסות מלכתחילה. בשביל לאהוב אתכם, אנחנו קודם כל צריכים להאמין לכם.

טפחו שפה ייחודית
כלומר - תתקדמו, יא לזעות. אם אתם לא נשמות של ברבור או גזעיים או סתם עף לכם הפוני ללפלנד (נכון, זה מריאליטי אחר, זאת עצה גלובלית), סביר להניח שלא תצליחו לתפוס את תשומת ליבנו, לפחות בשבועות הראשונים. אין דבר שיכניס אתכם לדיבור יותר מאשר אוצר מילים ייחודי, או לפחות יעזור לנו להבדיל ביניכם, וונאביז נטולי אישיות שכמותכם.

שפרו הופעתכם
אבל לא יותר מדי. אנחנו לא אוהבים שמכאיבים לנו באישונים, אבל גם לא להסתכל כל היום על מישהו שגורם לנו לחוש כגורילות בערפל. עדיף להיראות סבבה, אבל לא לנקר עיניים. על מנת ליצור הזדהות כדאי לכם להיות איפשהו באמצע, אולי קצת מעל הממוצע כדי ליצור משיכה בסיסית אך לא מאיימת. בקיצור, אל תהיו מכוערים מדי, סבבה?

אבל תהיו גם אנדרדוג
זהו מה הקבוצה הפופולרית בבית, עכשיו תתרחקו ממנה. הקפידו ליצור יחסי עוינות קרים עם כל המקובלים, עדיף בתוספת קמצוץ של קיפוח. כי תמיד עדיף להיות טיפה לוזרים, או לפחות עם אטיטיוד לוזרי. גם בחיים עצמם כי זה שומר על פרופורציות, אבל במיוחד בתכנית כי אנחנו תמיד נהיה בעד החלש. זכרו! אמנם הנטייה הטבעית שלנו היא להצטרף לעדר, אבל הנטייה הטבעית של הצופה היא לסמס לאינדיבידואל. אחרי הכל, כולנו זוכרים את דודי מליץ. סתם אנחנו לא.