לב הסדרה "טרנספרנט", האירוע המחולל שלה, הוא היציאה מהארון הטרנסג'נדרי של מורה (לשעבר מורטי) פפרמן אל מול העולם ושלושת ילדיה – שרה, אלי וג'וש. בתחילת העונה הראשונה הסוד הזה מתגלה, והחיים של כל הדמויות נכנסים למין סחרור. מה כל כך קשה בהתמודדות הזאת עם יציאה מהארון של הורה?

"כבר דיברנו בפעמים הקודמות על התפיסה של האדם כיצור משתנה, ועל כך שהעצמי שלנו מורכב מכל מיני היבטים שונים שבאים לידי ביטוי. אני חושבת שזה מה שנמצא במרכז ההתמודדות של ילד עם יציאה מהארון של אחד ההורים שלו, זה בדיוק הקושי שלנו לשאת את זה שלאדם אחר יש כל מיני היבטים, ובמקרה של ילדים והורים זה הכי קשה. ילדים לא רוצים לראות בהורים שלהם שום דבר חוץ מאמא ואבא. הם בטח לא רוצים לדעת על המיניות שלהם, אבל גם לא על המינוס בבנק, על הצרות שלהם ועל הרגשות שלהם. בשביל ילדים, בכל גיל אני חושבת, הורים הם מין פלקט. בפסיכולוגיה קוראים לזה 'ייצוג אובייקט'. להיחשף לסובייקטיביות של ההורה בצורה כזאת, כמו שקורה לילדים של מורה, זה כמו כשבסרטי אימה מישהו פתאום מוריד את הפרצוף שלו ויוצא ממנו פרצוף אחר, זה נורא קשה ומפחיד. כל אחד מהילדים מתמודד עם זה בדרך שלו ובכלים שלו".

חוץ מההתמודדות הקשה הזו, נראה שהילדים של מורה גם מקבלים מהיציאה מהארון השראה. לא ברור מה מוביל למה, אבל גם שרה וגם אלי בוחנות מחדש את הזהות המינית שלהן. אצל אלי זה בולט במיוחד - היא מטילה ספק בכל.

"אלי היא תוצר של העולם הפוסט-מודרני במובן הזה ששום דבר לא מובן מאליו מבחינתה, והיא בוחנת כל היבט בזהות שלה לאורך הסדרה. זה דבר שהדור הצעיר גדל לתוכו, וזה שינוי מאוד גדול בתפיסה מהדורות הקודמים. פעם אנשים אולי היו מתגלגלים לכל מיני סיטואציות מיניות לא נורמטיביות, אבל הם כמעט תמיד היו רדופים בתחושות של פחד, אשמה וההרגשה שמשהו בהם לא בסדר. אלי בוחנת את הדברים האלה בקלילות יחסית. בתחילת העונה הראשונה היא מבלה עם גברים מאוד גבריים ונמשכת גם לניסיונות עם יותר מאדם אחד בסצנת השלישייה הכושלת שלה בפרק 3 בעונה הראשונה, אחר כך היא יוצאת עם גבר טרנסג'נדר בפרק 7 ההזייתי במיוחד, ובעונה השנייה היא נכנעת להיבט הלסבי בזהות שלה ונכנסת למערכת יחסים משמעותית עם חברתה הטובה סיד. אחר כך היא גם מפתחת קשר עם אישה נוספת, מבוגרת, גברית ודומיננטית יותר. אפשר לראות את השינויים שהיא עוברת משתקפים בצורה מאוד יפה במראה שלה, בסגנון השיער והלבוש. יש לה מלתחה מאוד מיוחדת, החל משמלות בסגנון המערב הפרוע עם מחשופים ומראה היפר-נשי ועד חליפות גבריות ושיער קצוץ. היום בפסיכולוגיה יש הרבה עיסוק בפולימורפיות הזאת, בהבנה שהאדם הוא משתנה. יש אנשים שמרכז החיים שלהם הוא ההשתנות".

דווקא ג'וש נראה כמו הדמות הכי יציבה במשפחה, כאילו הוא הכי פחות מושפע מכל הבלגן, למרות שבעונה השנייה גם הוא נקלע למשבר רציני. מה את חושבת על ההתנהלות שלו?

"ג'וש מאוד אגוצנטרי, הוא חי ממש את הצ'ופצ'יק שלו, את ההנאות שלו וההגשמה העצמית שלו. אני חושבת שג'וש סובל ממחלה שנקראת 'התמכרות לאהבה ומין' - Love and Sex Addiction. הדבר המעניין הוא שרק בשנים האחרונות נוסף להגדרה הזו החלק של האהבה, בניגוד להתמכרות למין שעליה דיברו בעבר. ממה שאני ראיתי כמטפלת, באמת מדובר הרבה פעמים בהתמכרות לחוויית ההתאהבות ולא לאקט המיני עצמו, ואנחנו יודעים שהתאהבות זה אירוע שמעורבים בו הרבה כימיקלים, ואלה באמת חומרים שאפשר להתמכר אליהם, הם פועלים באותו אזור במוח שקוקאין פועל בו. אז ג'וש מכור לתחושה הזו, זה מאוד בולט כבר מהפרק הראשון של הסדרה כשהוא שוכב עם בת הזוג שלו קאיה ואומר לה שהוא אוהב אותה, למרות שברור שהם לא נמצאים במקום הזה עדיין".

היא באמת מגיבה ב"אתה כזה אידיוט".

"כן. כמו כל התמכרות, הוא גם נהנה וגם סובל ממנה, וכמו תמיד, יש בו כמיהה נורא גדולה לעצור את הסחרור הזה".

כאן נכנסת לתמונה ראקל, הרבנית. ג'וש והיא מתאהבים, מתארסים ואפילו נכנסים להריון. מה היא מייצגת לדעתך? איך היא עונה על הכמיהה הזו שלו?

"ראקל מתאימה לכמיהה הזאת בדיוק - אישה מיושבת, אמהית, וכמובן נושאת עמה אלמנט דתי. אפשר לקרוא את הדמות של ראקל בתור סמל לצד המוסרני, לסופר-אגו, כאילו המשפחה הפרוורטית הזאת מנסה לכסות על עצמה עם הכיפה. בעיני זה ניסיון מלאכותי קצת להיצמד ליהדות, למסורת, ואצל ג'וש ממש רואים איך זה כמו שתל שלא נקלט, התינוק שלו ושל ראקל נופל, הזוגיות שלהם נופלת, ואפילו קולטון, הבן הגדול שלו שהתגלה בסוף העונה הראשונה, עוזב אותו וחוזר להוריו המאמצים, שגם הם ייצוג של הסופר-אגו, אנשים דתיים מאוד שמעבירים ביקורת על הפפרמנים ולוקחים את הילד".

אין תמונה
"כמו שתל שלא נקלט". ג'וש וראקל

הפרדוקס של ההדרה

הדבר החדש המרכזי שמופיע בעונה השנייה הוא קו העלילה שמתרחש בברלין של שנות ה-30. מה את חושבת על החיבור הקצת מבלבל הזה בין הדמויות בלוס אנג'לס של ימינו לבין תולדות המשפחה בברלין של אז?

"הדבר המרכזי פה זה הצורך של בני אדם ב'אחר'. זה מאוד חזק בסדרה הזאת, איך כל קבוצה מוצאת לעצמה את ה-“Other”, האחר, כדי להגדיר את עצמה. הגברים מדירים נשים, כמו בכל היבט של העולם בו אנחנו חיים; הנשים מדירות גברים, כמו בפסטיבל הפמיניסטי שמורה, שרה ואלי הולכות אליו בפרק 9 של העונה השנייה; הטרנסווסטיטים מדירים טרנסג'נדרים, כמו במחנה אליו מורה-בימים-שהיא-עדיין-מורט הולכת אליו בפלאשבקים בעונה הראשונה; ובעונה השנייה כמובן נכנסת ההקבלה של כל זה לרדיפת היהודים באירופה. יש בזה אמירה מאוד עמוקה על גזענות ושנאת האחר".

איזו אמירה?

"זה מוציא את הגזענות מהתחומים הספציפיים של יהודים-נוצרים או הומואים-סטרייטים. זה הופך את ההדרה עצמה לנושא, והאמירה פה היא כמה בני אדם מפחדים מאחרות. היום האנושות מאוד עסוקה במיניות, בעבר העיסוק היה יותר סביב גזע ולאומיות, אבל האמירה פה היא שאין באמת הבדל, שנאה היא שנאה, אחר הוא אחר".

ואיך מתייחסים לתופעה הזאת בפסיכולוגיה ובפילוסופיה? למה אנחנו כל כך מפחדים מהשונה מאיתנו?

"אני מאוד מחוברת לתפיסות שטבע הפילוסוף הגרמני הגל. מה שעומד במרכז התפיסה שלו זה שהאדם הוא יצור אינטר-סובייקטיבי, הוא אף פעם לא קיים במבודד, הוא לא יכול להיות סובייקט בלי אחר שיראה אותו.  לכן אנחנו תמיד רוצים מאוד את האחר – שיכיר בנו, שיתן לנו את כינון הזהות. גם אם לא קיים מישהו פיזית, אז יהיה מישהו בראש, מדומיין, שאנחנו תמיד מתכתבים איתו. והפרדוקס של התפיסה ההגליאנית נקרא הפרדוקס של ההכרה ההדדית: זאת אומרת אני מצד אחד תמיד רוצה שתכיר בי כי אין לי קיום בלי זה, ומצד שני זה מאיים נורא כי כולי תלויה בך. הסובייקט תלוי לגמרי בעיניים של האחר. סארטר אמר ש'הגיהנום הוא הזולת'. למה? כי אם הזולת רואה אותי, אין לי כבר חופש, אני כבר תלויה בו. אז הפרדוקס ההגליאני אומר שאני לא יכולה להתקיים בלי זולת שיראה אותי ויכונן את הזהות שלי, ומצד שני אני רוצה לחסל אותו כי זה בלתי נסבל - והמתח הזה הוא הטבע האנושי. לכן זו נדנדה, או תנועה של מטוטלת. מצד אחד אני תמיד רוצה לחסל את האחר – שזה למשל גזענות – לחסל את היהודים או לחסל את ההומואים. ומצד שני ברגע שהאחר יחוסל - מה אני אהיה? הסטרייט לא יהיה סטרייט אם לא יהיו הומואים".

עוד ניתוחים פסיכולוגיים לסדרות טלוויזיה ב-mako תרבות: 

מה מחכה מחוץ לארון? 

כל מה שאמרת לגבי קו העלילה בברלין מאוד נכון בעיני, האמירה על שנאת האחר, אך יחד עם זאת אפשר לקרוא את החלק הזה גם כסיפור מאוד אישי, סיפור ההתמודדות של אלי עם היציאה מהארון של אבא שלה. כפי שאמרנו, כל אחד מהילדים מתערער בצורה אחרת מהיציאה מהארון של מורה, וכל אחד מהם יוצא לחיפוש מסוג אחר. אלי פונה למקום הזה, של ההיסטוריה המשפחתית. יש לה צורך לחקור, ללמוד, לחשוף איזה סוד שמחכה שם.

"כמו שאלי מחפשת את הזהות המינית והמגדרית שלה, היא מחפשת גם את הזהות האישית-משפחתית שלה. היא שואלת את עצמה לאן היא שייכת. זה מחדד את העניין של העצמי המרובה. לשאלה 'מי אני?' יש כל מיני תשובות. בהתחלה אלי שואלת 'מי אני – גבר או אישה', אחר כך זה 'מי אני – לסבית או סטרייטית', ואז השאלה עוברת לאספקט אחר, למי אני בשרשרת הדורות, מאיפה אני באה. החיפוש הזה בא ביחד עם נסיון לחשוף את הסודות המשפחתיים, שזו תמה שהטיפול הפסיכולוגי מתעסק בה כל הזמן וגם הספרות והקולנוע. זו תפיסה שאומרת שאתה לא יודע את עצמך עד שאתה לא חושף את הסודות שעומדים בבסיס הסיפור המשפחתי והאישי שלך. הרבה אנשים גדלים בתחושה שיש במשפחה שלהם סוד. זה מאוד מציאותי בעיני התחושה הזו, שקשה להגיע לשקט עד שלא מגלים את הדברים שמתחת לפני השטח".

גם שרה יוצאת לחיפוש. בעונה השנייה היא מגיעה למצב מאוד קשה, היא מפרקת עוד מערכת יחסים ונשארת לבד, מעשנת הרבה מריחואנה ומתקשה מאוד בגידול הילדים. באחד מהפרקים האחרונים בעונה היא מתנסה לראשונה ביחסי מין סאדו-מוזכיסטיים, במשחקי שליטה. איך הפסיכולוגיה רואה את הנטייה הזו?

"מבחינה פסיכולוגית הפנטזיות המיניות נתפסות בדרך כלל כדבר שצומח בילדות. סטיות נתפסות בפסיכואנליזה כאיזשהו 'טריק' של הנפש שלוקחת חוויות קשות של השפלה או כאב, והופכת אותם למקור של עונג. זו תופעה מאוד מיוחדת שיש לבנאדם, סוג של מנגנון הגנה. אם חוקרים לעומק, בדרך כלל מוצאים קשר בין הסטייה של הבנאדם לבין חוויות טראומטיות מהגיל המוקדם. לדוגמא מישהו שנהנה ממכות, בדרך כלל יהיה אפשר לקשר את זה לחוויה מאוד מוקדמת של השפלה או תחושה של נשלטות. גם זה סוג של יציאה מהארון, כששרה מרשה לעצמה ללכת עם איזה פנטזיה אותנטית שקיימת אצלה".

בפרק האחרון רואים את ג'וש מדבר עם באז, בן הזוג החדש של אמא שלו, בסצינה שנחקקה בזכרוני בתור אחת הסצינות המרגשות ביותר בסדרה. באז אומר לו שהוא צריך להתאבל על אבא שלו, וג'וש אומר "אבל בכלל לא חיבבתי אותו". רגע לאחר מכן הוא פורץ בבכי.

"זו אמירה מאוד מדויקת, כל שינוי בבנאדם שאתה מכיר 'הורג' את האדם הקודם. זה מראה גם כמה שאנחנו יצורים אינטראקטיביים ומחזיר אותו לעניין ההגליאני, אי אפשר שמישהו אחד במערכת ישתנה בלי שכולם ישתנו. גם התפיסה של טיפול זוגי ומשפחתי זה שמשפחה היא כמו אורגניזם, וכשחלק אחד זז הכל זז, לא תמיד לטובה. אם היה במשפחת פפרמן ילד יותר פגיע, יותר שמרן, יכול להיות שזה היה מפרק אותו לגמרי".

באותו פרק אחרון, שלושת הילדים מבלים יחד בבריכה (מסיבת התה מתחת למים, עוד סצינה מבריקה), ואז צופים יחד בטלוויזיה ומדברים על כך ששלושתם, לראשונה מזה שנים, רווקים.

"אפשר לראות בזה אפיק של אמירה ביקורתית על החירות הזו, כאילו הסדרה אומרת לנו 'תראו, בסוף הם לבד'".

עירית פז
עירית פז
עירית פז היא פסיכולוגית קלינית, מטפלת בטיפול אישי וזוגי. סייעה בכתיבת "בטיפול"

כל פרקי העונה השנייה של טרנספרנט זמינים לצפייה חינם ב-Xtra VOD של HOT