לא אלך להופעה של ביונסה (כנראה)
כלומר, בהנחה והיא תגיע. אם היא לא תגיע עדיין לא אלך, אבל גם אתם לא ואז לא אאלץ לחוש את הפומו הגדול של המאה לנוכח פיד פייסבוק שיהיה כולו המקבילה הוירטואלית ליריקה בפרצוף. כי אם לראות את בי ממרחק סביר יעלה 1500 שקלים ולראות אותה ממרחק של שלוש מאות מטר דרך מסך יעלה 600 שקלים, אוותר על שתי האופציות. איפשהו בין קניה ווסט למדונה הבנתי שלעמוד מאחורה בהופעה מסב לי בעיקר עגמת נפש. לא רק בגלל הסבל של לפני ואחרי. כלומר הפקקים, התור, העמידה, התור לבירה, התור לפיפי בשירותים כימיים ושאר אתגרים פיזיים הנחווים כמשניים בשנות העשרים והופכים לתופת מייסרת בשנות השלושים. באמת שהם מתגמדים לנוכח הרטט הקולקטיבי שעובר בקהל כשמתחיל שיר שאוהבים. אבל המרחק הזה מהבמה? להעביר שעתיים אל מול תצלום לוויין מטושטש שאמור להיות ביונסה? בשלב מסוים הבנתי שזה כבר פשוט לא שווה את זה. לראות הופעה דרך מסך ענק - מהסוג שממלא בתמונות מטושטשות ופח את האינסטגרם של אנשים שבימים כתיקונם לא יעזו להעלות תמונה שלא פולטרה ועוצבה לפרטי פרטים – זאת לא חוויה שבא לי עליה יותר. מצד שני, גם להיפרד מ-1500 שקלים זאת לא חוויה שבא לי עליה, וזה פחות או יותר מה שתעלה השהות במתחם הגולדן הקסום, המפנק, נטול התורים והקרוב לבמה באופן שמאפשר להתעמק בשרירי פנים הירך של ביונסה. אז מה, או גולדן או כלום? זאת הצהרת עולם ראשון כל כך מפונקת שגם אני חייבת לעקם עליה את האף. אבל האמת שכן. אני כנראה לא אראה את ביונסה בסיבוב הזה, אבל בינינו, כל עוד אתם לא בגולדן, גם אתם לא ממש.
לא אלך להצגה (עם איתי טיראן)
איתי טיראן כתב השבוע מכתב לוויליאם שייקספיר בספיישל שבוע הספר של ידיעות אחרונות. ובסדר, זה איתי טיראן, לא ציפיתי שהוא יכתוב מכתב לסטטיק ובן אל (אבל אני הייתי כותבת אחד. כלומר שמה להם על הוול. כלומר שולחת הודעת וואטסאפ עם אימוג'י לב). ועדיין, לנוכח אסופת הקלישאות המשתפכת, שכללה ספירת סונטות, את "להיות או לא להיות" ופניות בשם פרטי, הבנתי שסלידתי מאמנות התיאטרון היא לא רק תוצאה של העדפה פופית פוסט מודרניסטית לנמוך, אלא שיש לה קשר ישיר לכך שהאסוציאציות המידיות לתיאטרון כוללות את איתי טיראן ושייקספיר. כלומר, את איתי טיראן והדמות היחידה שלו, שתמיד מגיעה עם מעיל ומגפיים עד הירך.
חווית התיאטרון מצריכה הפעלת דמיון והשהיית אי אמון רבה מדי (אתה לא באמת שוודי צולע שחי בכפר דייגים ואיבד את בנו, אתה איתי טיראן שמזייף מבטא ויושב על שרפרף עץ ומעמיד פנים שהוא חותר). פעם אנשים היו הולכים לתיאטרון על מנת להרשים את עצמם ואת סביבתם הקרובה, ומתעלמים מכך שמדובר בחוויה שכבר בכניסה אליה אתה יודע שתעביר את השעתיים הקרובות בציפייה שהן יגמרו. אפשר לזלזל בהצגות הבאמת פופולריות כמו "מרי לו" ו"סיפור הפרברים", אבל עמוק בפנים רובנו נודה שתאטרון זה פשוט לא כיף. שירי מימון מתנשקת עם רן דנקר, לעומת זאת, זה סבבה. אז אם להיות איתי טיראן לרגע: סליחה, וויליאם, אני פונה אליך כוויליאם למרות שאנחנו לא מכירים, אם היינו מכירים הייתי קוראת לך ביל. לא אראה אותך בתאטרון השנה, לא ראיתי גם שנה שעברה. אבל יש מצב שאוריד ב-VOD את "10 דברים שאני שונאת אצלך" וזה מספיק קרוב.
לא אגמל מסוכר (בינתיים)
אם עדיין לא עיינתם ביומן הסוכר כדאי לכם מאוד, אם כי קחו בחשבון שאחרי זה תעבירו את ימיכם בתחושת חולניות, חשד ואשמה. רוב הסיכויים שגם נתקלתם כבר בספר "שנה ללא סוכר" ובשלל המלצות להפסיק ולהפחית ולבדוק ולמדוד. ואמנם הבלוג, בניגוד לספר, מדבר על צמצום ולא על גמילה שזה מדהים, אבל איכשהו, בדיבור, סוכר נהיה העישון החדש. ובהתאם, "אה, את עדיין צורכת סוכר?" זה ה"אה, את עדיין צורכת מהחי?" החדש, כלומר הדרך העכשווית להתעליין על אנשים שגופם אינו מקדש.
המלחמה בסוכר דווקא נוגעת לי, בעיקר כי אני לוקחת בה חלק כבר שני עשורים במסגרת שלל דיאטות ובגלל שאני אם לפעוט שלא פותח את היום בלי קרב עקוב מדם (שבו הוא מנצח) על מארז חמשושים של סמי הכבאי. אבל בכנות – פשוט אין לי כח לזה כרגע. אין לי את הפנאי הרגשי להתחיל לחשב את הסוכר בלחם הלבן ולמדוד כפיות קטשופ ולספור חמוציות. אני מבינה את הצורך להילחם בסוכר, במיוחד בעולם שבו הטרנד העכשווי הוא להגיש מילקשייקים בצנצנות ענק של שני ליטר שמצטלמות מדהים לאינסטגרם, אבל אי אפשר לעבור את החיים באפיזודות של בינג' וגמילה ובינג' וגמילה מכל דבר אפשרי. חייב להיות משהו בין שני הקצוות האלה שהם זלילה חסרת הכרה ודיטוקס סגפני. ושם, שם אני מקווה להיות השנה.