יש משהו בתמונה הזאת של ראומה קדם ועינב צנגאוקר שגרמה לאנשים, או לפחות לי, לעצור לרגע. ראומה קדם איבדה את בתה, חתנה ושלושת נכדיה ב-7 באוקטובר. עינב צנגאוקר היא אמו של החטוף מתן צנגאוקר. צנגאוקר היא תושבת אופקים שכל חייה תמכה בנתניהו ועלתה לכותרות בחודשיים האחרונים כמובילת מאבק החטופים. זה לקח זמן, אמהות אחרות קיבלו את הזרקור לפניה, אבל בסוף היא הבינה שאין לה על מי לסמוך. שהמתנה לא תועיל, אף אחד לא מתכנן להחזיר לה את הילד.
מי שפוקד את ההפגנות, כבר ראה איך נרקמה הברית המרגשת בין השתיים שתמכו זו בזו בהפגנות ומול השוטרים. התמונה הזו עלתה באינסטגרם של נעמה לזימי, והיא מסוג התמונות שמשחררות מאיתנו אנחות (מסימני התקופה: כולנו נאנחים יותר) או לפחות מזכירות לנו שלא נשמנו כבר איזה זמן.
נרחיב לרגע בנושא הנשימה: אנחנו ב"שגרת מלחמה", שזה גם שקר וגם אוקסימורון. זה שקר כי זה מסוג הדברים שאומרים ומתכוונים להיפך, קצת כמו "איש עסקים לגיטימי". וזה אוקסימורון ככל מטבע לשון ששני חלקיו מנוגדים זה לזה, למשל "שתיקה רועמת". לא יכולה להיות שגרה של מלחמה, כמו שלא יכולה להיות "שגרת חירום". יש כאן סתירה נפשית.
הצרימה באה לידי ביטוי במקומות קטנים. לעתים הם שחוקים, כמו לקפוץ בבהלה מכל אופנוע. לפעמים הם תוקפים בהפתעה, כמו להתפרק מבכי מול גרסת "אוקטובר ריין" של "הוריקן" כשעדן גולן מגיעה לכיכר החטופים. לפעמים הם באים לידי ביטוי בעייפות, מול עוד חבילת שניצלים בצורת ארץ ישראל ושמפו עם "ביחד ננצח". שגרת מלחמה היא העמדת פנים קולקטיבית. היא לא מתאפשרת לכולם - לא למי שאיבד, לא למי שיש לו חטוף בעזה, לא למי שמפונה - אבל מי שכן מצליחים להיות בשגרת מלחמה מגלים שגם אם הנפש מתנקזת ליומיום, פה ושם אנחנו מגלים לפתע שאנחנו פשוט לא נושמים.
נחזור לתמונה של עינב וראומה. את שתיהן אפשר לראות בכל הפגנה. עינב עולה על כל במה אפשרית וגם על ניידות, היא נלחמת. מתבקש לכתוב כאן "כמו לביאה", אבל אולי עדיף ללכת על לוויתנית גדולת סנפיר, או למורת סיפאקה או עיטם לבן ראש. כל אלו דוגמאות לאמהות מדהימות בטבע ואולי, כחברה, נצליח לגוון מעט מלביאות. כי באמת, די כבר, רוב הסיכויים שיש איזו לביאה בטנזניה עכשיו שמחמיאה לחברה שלה שהיא נלחמת כמו עינב צנגאוקר.
ומי ששם לצד עינב בהפגנות היא ראומה קדם. ושתיהן חוטפות משוטרים, גם בני משפחותיהן. גדי קדם, בן זוגה של ראומה, הוכה קשות בהפגנה. גם בת דודתו של מתן צנגאוקר, שהייתה עם עינב בהפגנה, הוכתה על ידי שוטר ונזדקקה לאשפוז. אי אפשר להישאר אדישים כלפיהן, לא ניתן להביט מהצד כאילו הן מן תלמה ולואיז של משפחות החטופים. הן פשוט שוברות את הלב באופן שבו הן דוהרות ביחד בנחישות ובדבקות במטרה אחת: להחזיר את כולם. וזה כואב אפילו יותר כשנזכרים שלראומה קדם אין את מי להחזיר. היא איבדה הכל. היא שם מתוך סולידריות. מתוך ברית. היא שם כי היא צריכה להיות שם.
התמונה הזאת מרגשת כי זו תמונת מראה של שיח לוחמים. יש בה את כל מה שאומרים על אחווה ורעות בין גברים בשדה קרב, של חייל שלא עוזב את רעהו, אבל בגרסת האמהות. את המלחמה שלהן אולי לא יזכירו בספרי הלימוד של עוד 50 שנה, אבל היא חשובה לא פחות. כי היא מלחמה על שינוי סדר העדיפויות, על חתירה לעסקה, להסדר, לחיים. על הורים שחייבים לקבל בחזרה את הילדים שלהם. זו לא גבורת קרב של שוחות וטנקים, אבל כולם כבר הבינו ששוחות וטנקים לא יהיו מה שיחזיר את החטופים. זהו קולו של הפרט, הזעקה שמזכירה לנו שמדינה צריכה להגן על אזרחיה, לעבוד בשבילם, ולא הפוך.
התמונה הזאת מרגשת כי גם אנחנו חלק מהברית הזאת, או צריכים להיות. כל מי שיוצא מהבית לכיכר החטופים הוא חלק מהברית הזאת. כולנו, עמוק בפנים, יודעים שאנחנו צריכים להיות איפה שעינב וראומה נמצאות. פיזית, שמישהו ישים עליהן אייר טאג. כי אין שום דרך אחרת שבה נוכל להמשיך להיות אזרחים והורים בני אדם מלבד להיות חלק מהברית הזאת. בכל הפגנה, בכל עצרת. עד שמתן וכולם יחזרו.