בסוף, איכשהו, הגיע חנוכה. לא האמנו שזה יקרה, אבל בשלב כלשהו במהלך השבוע האחרון מצאנו את עצמנו עומדים בשדות הקטל של רולדין, בוחרים איזו מפלצת גנאש מקולקציית סופגניות מפורכסת ונותנים את הפרפורמנס השנתי הקבוע, שמסתיים במשפט "וואלה, הכי טעימות הפשוטות מהסופר, עם הריבה".
הם מצטברים, כל יום יותר ויותר. ד"שים מהעולם הישן שמרגישים לא קשורים לדיסטופיה הפוסט אפוקליפטית שאליה הפכו חיינו. כל אחד מהם מאתגר אותנו לכמה רגעים, כי אנחנו חווים הזרה. הזרה היא תחושת אי הנוחות שמתעוררת בנו כשאנחנו עומדים מול דברים רגילים ונפוצים, אבל בדרך שונה ולא מוכרת. למשל - סרטים חדשים בנטפליקס. מילת השנה של מילון אוקספורד. בעיות בוואטסאפ. כולם רגילים לגמרי, הם פשוט לא שייכים למציאות הנוכחית שלנו שבמסגרתה כולנו עברנו לחיות באפסייד דאון מ"דברים מוזרים".
גם את תמונת החג המשפחתית המסורתית של בית המלוכה הבריטי אפשר לכלול באותה הקטגוריה. כמדי שנה, הופצה לכל כלי התקשורת גלויה מעוצבת של קייט, וויל וילדיהם, שנראים בני 17 למרות שהם בני 6. תמונת כריסמס משפחתית גנרית בהעמדה מלאכותית, אנחנו פשוט לא רגילים יותר לראות תמונות משפחתיות בלי לתהות לאיזה קיבוץ בעוטף הם השתייכו. השנה, כפי שבטח שמתם לב, המשפחה המלכותית הצטלמה בג'ינס. בטח כדי לשדר עממיות, אבל הם פשוט נראים כמו בובות פיתום מלחיצות. אולי זו הזרה ואולי, במקרה שלהם, סתם אותו קרינג' מלכותי ישן.
השגרה צומחת שוב. היא מבצבצת בין החרכים, עשבייה עיקשת, בכל פעם שתתלשו אותה היא תמצא חריץ אחר לגדול דרכו. כי אנחנו לא רוצים שגרה, אנחנו מרגישים אשמה מול השגרה כשיש יותר מ-130 חטופים בעזה וכשכל יום מתים ארבעה חיילים וכשיש מאות אלפי מפונים. זה לא זמן לשגרה, זה זמן להשתנק מול החדשות ולחכות ברעד לצירוף המילים "קרבות עזים". שגרה היא בבחינת עוול כי היא מנרמלת סיטואציה שאסור לנרמל. 130 חטופים. 4 חיילים ביום. אבל פתאום נובט לו ניוז, גבעול קטן באתרי החדשות והבידור: הגר וניר מ"חתונמי" מצפים לילד שני, וזה משמח.
בשבוע הבא, לאחר שלל דחיות, תיפתח שנת הלימודים האקדמאית. גם כאן, השגרה מזדחלת עלינו. וזה מפחיד, לא סתם התמלא פייסבוק בפוסטים כואבים של "שכחו את החטופים". כי ככה זה מרגיש, כי יש משהו בשגרה שטומן בחובו השלמה עם מציאות כלשהי. והמציאות הנוכחית היא שהם שם, ואנחנו כאן. וכיוון שאנחנו לא מסכימים להשלים עם זה, ולעולם גם לא נסכים, אנחנו מחויבים, מוסרית, להתנגד לחזרתה של השגרה.
אולי מישהו, אדם מסוג ראש ממשלה, היה אומר בהשלמה ש"אלה החיים", אבל האמת היא שמדויק יותר להשתמש במילים של מישהו אחר: החיים מוצאים דרך. כן, נכון, זה מתוך "פארק היורה", אבל פייר, הבחירה בין נתניהו לספילברג מעולם לא הייתה קשה.
החיים מוצאים דרך, כי הם כוח עז ומתפרץ ועיקש. הילדים המשוחררים בטיקטוק, למשל, זה הכי החיים מוצאים דרך שיש. או ללכת להדלקת נרות. לראות סדרת אנימה יפנית. לתהות איך יהודה סעדו נראה היום ואז גם לשמוע את הביצוע ל"שדות של אירוסים" מגמר "כוכב נולד 3". החיים מוצאים דרך זה לראות טבע, נוף ואנשים, ולחזור להתרגש מהם. כי העניין הוא שהנפש שלנו לא בנויה להחזיק טראומה כל כך ארוכה, והרגלים נוסכים ביטחון. פסיכולוגית, שגרה מסייעת בהפחתת רמות מתח, בפיתוח חוסן ובכינון עוגנים רגשיים. הסכסוך הפנימי שאנחנו חווים מקורו בכך ששגרה במצב הנוכחי היא איומה. ומצד שני - היא גם כלי הישרדותי.
חשיבותה של שגרה הוכחה בשלל מחקרים פסיכולוגים והנתון החוזר לגביה הוא שהיא מיוחסת לאנשים מצליחים. שגרה קבועה מגדילה את הסיכויים לשגשוג בחיים, היא עוזרת לנו לחוש ביטחון, שליטה, אייג'נסי ואיזון מערכתי. בני אדם הם סתגלנים, כבר הבנו. אבל החוכמה בסוף היא להחזיק מבפנים את המורכבות הזאת, של מלחמה ושל לחיות. של לפתוח סמסטר חדש במקביל לרעד אל מול החדשות כל בוקר. הרוגים, חטופים, נטפליקס. איך ממשיכים? כנראה שככה, הכל ביחד. כי כל עוד יש חיים, הם ימצאו דרך. וזו הדרך.