השבוע צפיתי, באותו הערב, בפרק האחרון של "שקרים קטנים גדולים" ובפרק השמיני של "בנות". זאת, אגב, ההגדרה שלי לערב מוצלח, ביתר הערבים אני עובדת או נרדמת. שתיהן סדרות מצוינות, אחת על התבגרות והשנייה על בורגנות. אני על התפר שבין הסדרות האלו. "בנות" גורמת לי להרגיש מבוגרת מדי, אני בת 37 ואמא, לא אכפת לי מאף אחת מהדמויות. הכי קרובה אליי היא אמא של מארני ואני דואגת לגורל הצאצא העתידי של האנה. "שקרים קטנים גדולים" גורמת לי להרגיש צעירה יותר אבל ענייה מדי. אני גרה בשכירות בלי נוף לכלום, בטח שלא לים, אף אספקט בחיי לא מעוצב. כלומר, במונחים של ריי מפרק שמונה - אני גרה בבניין מכוער עם נוף מכוער, אז מספיק עם מבחני האישיות הילדותיים שלך. תתבגר כבר. ואל תפגע בשמנה החמודה בגלל שאתה בריבאונד ממארני, אידיוט.

אני נופלת בין הכיסאות. נפלתי ביניהם עם טורי דור ה-Y המעולים של צליל אברהם ובכלל, כל השיח הדורי, אני שייכת אליו מבחינה כלכלית אבל לא מבחינה רגשית, זה לא הדיון שלי. אני נופלת בין הכיסאות גם בדיונים על הטרדות מיניות. מרביתן לא נראות לי כאלה נוראיות ויוצא לי להגיד דברים כמו "הוא ליטף אותה לפני עשרים שנה, אולי נשחרר כבר?" ואז מבינה שהפנמתי דיכוי ויצאתי עירית לינור, שזה נחמד אם אתה מתריס במכוון אבל פחות אם אתה לא מבין שפה שאינה שלך. אני נגד תרבות אונס בתאוריה אבל מדברת אותה שוטף ביומיום, אני רוצה לראות את כולן בביקיני ומחפצנת בלי לשים לב ובלי להרגיש אשמה.

ההתבגרות מעסיקה אותי. אני וחברותיי מכנות את עצמנו "נשים בלות". בנות 37 יקראו לעצמן נשים בלות, חצי בצחוק, כי הן עוד לא בדיוק שם ומנסות להסתיר את הבהלה מהרגע שהן ירגישו שכבר כן. אנחנו משתעשעות עם הרעיון של גיל ארבעים, אך מאחר שזה גיל שמבחינה תרבותית לא מעניין אף אחד (כשאת אישה. כשאתה גבר, יעשו סדרה על המשבר שלך), תחושת חוסר הרלוונטיות היא בלתי נמנעת. בגלל זה כל כך אהבתי את "שקרים קטנים גדולים". אמנם צריך כסף ועושר ותפאורה של מגזיני עיצוב ופסקול מהמם ואת ניקול קידמן וריס וויתרספון כדי להסוות את מושא הדיון, שהוא נשים בלות, אבל סוף סוף הוא נוכח. אולי זאת הסיבה שחלק מהצעירות שדיברתי איתן על הסדרה ומרבית הגברים לא הבינו שהיא יותר ממיני סדרה סבונית ומעולה עם הצגה יוצאת דופן ומרתקת של מערכת יחסים אלימה. רוב הנשים בגילי ומעלה, כן. נכון, אין יותר מדי עם מה להזדהות שם, מדובר בכוכבות הוליוודיות עם ארגזים של כסף שנחשבות ל"שמורות", כוסיות, מהממות, חכמות - אבל מרענן לראות על המסך נשים בנות למעלה מארבעים, עם צרות ובעיות (שלא קשורות לעריכת דין או רפואה שבהם הן כל כך מעולות כי הן סדרות נוסחה של ABC). הן מתמודדות עם ילדים, עם איך לגדל אותם נכון (זה ממש קשה), עם מערכות יחסים ושחיקתן, עם הפחד ממה כולם רואים עליך לעומת מה אתה רוצה שיראו. בורגנות, נו.

הסימנים להזדקנות ברורים: אני מדברת על חומצה היאלרונית, מודעת למונחים כמו מזרק וחצי מזרק, נושא הדיון המועדף הוא הפרצוף של ניקול קידמן. כולן מסביבי כבר מזריקות או בדרך, אלו שעוד לא התחילו מתכננות לעשות את זה בספטמבר כי הילדים עוברים לגן עירייה ויתפנה כסף. כצפוי, אני רוצה גם. שמתי לב שגם עברתי מבגדים של HM לבגדים של קוס (לא בלעדית, הארון שלי עדיין מלא בזבל), הם מאוד נוחים ואיכותיים, אין סיכוי להתבזות איתם. מי שמבינה תזהה ואתן תחליפו הנהון סודי של  הערכה במסדרון. האינסטגרם של ציפי רפאלי מעניין אותי יותר מזה של בר רפאלי אבל אם היא תעלה קצת תמונות של ליב זה ישתנה, כי –עוד סימן מובהק -  אני מתה על תמונות של ילדים ברשתות חברתיות וכופה את שלי על אחרים. יש לי קבוצת כושר אינטימית, אני חברה בקבוצת נשים אינטימית בפייסבוק, יש לי קבוצת שקילה אינטימית, המילה אינטימית תופסת חלק בחיי. התכשיטים שלי מעטים אבל הם רק מזהב. המצופים והפלסטיקים, כיפיים ככל שיהיו, מתו. אני צריכה מאות טייקים לסלפי סביר, בסוף גם אותו אשנא. 

וכל זה, אגב, לא מאוד נורא. כלומר, הייתי נמנעת מהקונספט אם הייתה לי אפשרות, אבל בניכוי כח הכבידה וההתקרבות למוות, יש לא מעט יתרונות. אחד מהם הוא לראות את הדור הצעיר, בני ה-28-30 של היום, אוכלים את הכאפה בעצמם. היתר קשורים לסדרי עדיפויות ברורים (המשפחה בראשם), ידיעה לגבי מה תרצה מחייך (ההגשמה כבר מסובכת יותר) פרופורציות (מסוימות) וקיומם של ילדים, אבל זאת כבר הדרדרות בוטה ובלתי נמנעת לקלישאות. כנראה שהדבר היחיד המובן מאליו כשאת בת  37 ונופלת ברווח שבין "בנות" ל"שקרים קטנים גדולים", זה שקצת פחות תמונות סלפי בעולם זאת בסך הכל תפנית די חיובית.