15 שנה ל"השטן לובשת פראדה". קחו לעצמכם כמה רגעים לצרכי תוגה והתבוססות בזיקנה ובואו נמשיך. 15 שנים, אנחנו בעתיד עכשיו, בעולם שבו נשים צעירות לא חולמות לעבוד במגזין "מסלול" תחת מירנדה פריסטלי המרשעת - שכמובן מבוססת על אנה ווינטור מ"ווג", אלא במגזין "סקרלט" תחת ג'קלין קרלייל המהממת – שמבוססת עורכת "קוסמופוליטן" ג'ואנה קולס.

זה שינוי יפה, שכמובן לא לוקח בחשבון את מותו של הפרינט והוא גם ככל הנראה הפרט הכי מילניאלי בסדרה המוצלחת "דה בולד טייפ" ("עושות כותרות" – ביס ובנטפליקס), סדרה כל כך חמודה ו- WOKE שהיא לא מסתפקת בסתם רומן להט"בי אלא מעמיסה עליו לסבית מוסלמית עם חיג'אב וההגדרה שלה לעלילות כוללת דילמה פמיניסטית חדשה בכל פרק.

"עושות כותרות" עוקבת אחרי שלוש נשים צעירות – סאטון, ג'יין וקאט, שמפלסות את דרכן בעולם העיתונות, הקשרים הרומנטיים והחיים בניו יורק, תוך כדי שהן מתפעלות את מערכת היחסים המשמעותית באמת שלהן שהיא אחת עם השנייה. עזבו אתכם מקנאה, מדינמיקת שלישייה או מורכבות ביחסים, החברות בין שלוש הנשים היא הסלע האיתן שעליו מתנפצים החיים.

השטן לובשת פראדה
השטן לובשת פראדה

למרות הבוז הראשוני כלפי הסוגה, הדינמיקה והפשטות היחסית (בכל זאת, סדרה של ערוץ Freeform, לשעבר ABC family, שהחליט למתג את עצמו מחדש כערוץ שפונה לפלח השוק הרווחי של גילאי 18-34 ושעדיין משדר תכניות דת נוצריות בבקרים), "עושות כותרות" היא לא "אמילי בפריז" – למרות שבשתיהן גונבים תחתונים מהעבודה. זאת סדרת בנות, אבל עם המון לב ואידיאולוגיה, שהיא קצת פנטזיה על מרחב בטוח לנשים. כולם נחמדים בה, אין דמויות רעות, כולם בה טובים ומיטיבים, דמויות הגברים לא מאיימות.

למעשה, הגברים בה כתובים כמו שהיו כותבים פעם דמויות זניחות של נשים. אין להם אישיות, תיאור דמות: "אלכס, הידיד השחור". האופי כולל את המשפט היחיד: "כדאי לך לקחת את המשרה". לפי "מבחן בכדל" הפמיניסיטי, הדרך לבחון ייצוג נשי סביר בסדרה או סרט היא קיומה של לפחות סצנה אחת שבה שתי נשים מדברות על נושא שהוא לא גבר. הסדרה הזאת לא עוברת מבחן בכדל הפוך (ואולי בכלל לא כוללת שני גברים שמדברים זה עם זה).

מתוך "עושות כותרות" (צילום: Philippe Bosse/Freeform/Universal Television באדיבות yes)
הגיבורות של "עושות כותרות" | צילום: Philippe Bosse/Freeform/Universal Television באדיבות yes

אבל נחזור רגע לבוסית מהפסקה הראשונה. מדובר במהלך אגבי, אבל הוא משמעותי נורא. כי מירנדה פריסטלי בגילומה של מריל סטריפ, כלומר אנה ווינטור, היא סמל נורא משמעותי של הניינטיז ותחילת שנות האלפיים. היא הבוסית הדוחה ביותר שמישהי יכולה לבקש לעצמה, אבל עדיין כולן רצו לעבוד ב"ווג". אמנם "השטן לובשת פראדה" היא סאגה של התעללות שלא חוסכת מאיתנו ביקורת על הסיטואציה, אבל היא מלאה בגלוריפיקציה. אם שרדת את מירנדה פריסטלי אתה כנראה משהו מיוחד, וגם הפכת לאדם משודרג ושווה יותר. המחיר: רמיסה, מעיכה, נפש סדוקה, טראומה.

"עושות כותרות" משתמשת בקלישאה הזאת בחכמה. ג'יין נכנסת למשרדה של ג'קלין (בגילומה של מלורה הארדין) בפרק הראשון וברור לנו בדיוק מה הולך לקרות – הכלבה המרשעת תאמר לה משהו נבזי אבל נכון. ואז זה לא קורה. לאורך כל הפרק בונים מתח שאמור לקחת אותנו לשם, אבל ג'קלין מנפצת את הסטריאוטיפ שוב שוב. היא בוסית טובה, מעצימה, דמות קשוחה אבל אימהית, כזאת שדוחפת נשים קדימה, שדוחה טלפון מביונסה כדי לעזור לכתבת עם בעיה אישית, היא חכמה וחומלת. העובדות והעובדים שלה לא מפחדים ממנה אלא רוצים להיות כמוה. וזה כל כך יפה, ובסדרה שלא מקפידה יותר מדי על סאבטקסט וכן מלעיטה את מסריה בכפית, דווקא כאן המהלך הוא אגבי, קטן ונכון.  

עכשיו, בסדר, דמותה מבוססת על ג'ואנה קולס מ"קוסמו" (שגם היא מצולמת הולכת על הליכון בבגדי מעצבים, בדיוק כמו ג'קלין) שממש במקרה היא גם אחת ממפיקות הסדרה אז ברור שתוציא את עצמה מדהים, אבל יש כאן אמירה חשובה וגדולה יותר – העולם זז, קורים דברים כמו פמיניזם ומי טו ומעגלי גברים, אנחנו בוחרים להשתנות והיום אנחנו מבינים שיצירתיות לא משגשגת בפחד, אלא ברגישות ותחת אדם שהוא השראה. סולידריות, נשית ובכלל, לא יכולה ללכת רק לצדדים, היא חייבת לנוע גם למטה ולמעלה.