בשבוע הבא ייפתחו מחדש המסעדות. לפי הידיעות באתרים, הן ייפתחו באופנים בטוחים אליהן ינהרו אנשים שיתארגנו בקפסולות, כלומר מקבצים שאמורים לכלול בני משפחה אבל בטח יורכבו מאנשים שכיף לעשות איתם שרינג. אבל אולי, רגע לפני, שווה לעצור ולתהות - אנחנו באמת רוצים את המסעדות בחזרה? בא לנו על המרדף אחר המסעדה המדוברת של הרגע? על עוד צילום משעמם של מנה? על תיאורי תפריט מטומטמים? על מנות ספיישל מופקעות מחיר? על המשפט "כבר הייתם אצלנו פעם"? על מלצר שמתיישב לידינו כדי לקחת הזמנה? על כוס יין בחמישים שקלים? על חמישה עשר אחוזי טיפ? על מנות ראשונות בשמונים שקלים?

המסעדה האחרונה שהייתי בה לפני הקורונה הייתה חוויה איומה. אין לי מושג אם היא תיפתח שוב אחרי הקורונה, אולי כן, היא הייתה מדוברת מאוד. כשהייתי שם היו גם ארז קומורובסקי וגיא פינס. לא ביחד, כל אחד ישב עם פמלייתו בשולחן אחר. זו הייתה מסעדה שהשתמשה הרבה במילה "מותסס" בתפריט. הכל בה היה "מותסס" שזה אומר, כך התחוור לי, טעמים של קינוח מקולקל לכל מנה ומנה. דמיינו רגע על לשונכם את הטעם המעקצץ של גויאבה מותססת, מנה זערורית שעליה תשלמו, דמיינו גם את זה, כשישים שקלים, ותגרום ללשונכם להרגיש לכמה רגעים כרוחשת נמלים.  זו הייתה פארודיה על מסעדה שאנשים בסיסיים - והתחוור לי שאני נמנית עליהם - יכנו "פלצנית". לא תהיו בטוחים אם באתם לאכול או לחזות בפרפורמנס ארט שעליו תשלמו כ-250 שקלים לאדם ותצאו בתחושה שאו שאתם לא מבינים כלום, או שחוויתם חתיכת עקיצה.    

מסעדות יוקרה
עוד תמונת מסעדה גנרית שדבר בה לא מותסס | צילום: shutterstock

אז לא, אני לא מתגעגעת. לפני כמה שנים כתבתי טור שנאת מסעדות, בגלל מחיריהן המאמירים, אבל עכשיו זה כבר לא רק עניין המחיר (שמאז כתיבת הטור, אגב, רק עלה). כמובן שאני מאחלת הצלחה לכל העסקים הקטנים, הצלחתם הצלחתנו, אני תומכת במאבק המסעדנים ומקווה שיקבלו את כל העזרה האפשרית. אבל לתמוך על ידי ארוחת שף ב-300 שקלים לאדם? פחות מתאים. ולא רק בגלל שורת הקיצוצים שנפלו עליי, כמו על כולם. הקורונה הייתה קצת אלן קאר לאכילה בחוץ. חוויתי במשך חודשיים חיים שכוללים אכילה ביתית בלבד, וגיליתי שזה יופי של דבר - לגוף, לנפש ולכיס. לחזור עכשיו למסעדות מרגיש לא נכון, מרגיש כמו לשבור ניקוי או גמילה מעישון, לא חבל? נכון, מסעדות ממותגות בעשור האחרון כיותר מסתם ארוחה, אלא כחוויות תרבותיות שוות ערך להופעות או הצגות. ואולי יום אחד הן באמת יהיו כאלו, בטח באותה שנה שבה נראה ליהוק של שמנה ב"חתונה ממבט ראשון" או נעבור שנה בלי דיונים על אורך המכנסיים של ילדות, כלומר אלפיים עשרים ואף פעם.

אז לחופשות אני מתגעגעת, לבתי קפה אני מתגעגעת, לים אני מתגעגעת, למסעדות לא. ואני מקווה שהן לא תחזורנה לחיי כצורת בילוי לגיטימית, כי אני מרגישה שחוויתי התפתחות, התקדמות אבולוציונית. הפיכה ליצור שמסוגל להזין את עצמו עצמאית באופן בריא, שפוי והרבה פחות יקר, ואז לצאת לאנשהו כדי לפגוש חברים ולדבר איתם על כוס בירה. סתם לשתות, כמו פעם, לפני שנהיינו זקנים וכל גיחה מהבית כללה ארוחת שלוש מנות. איזה מרענן זה יהיה לחזור לעולם חדש שבו פחות חשוב לנו לאכול בחוץ, ואוכל בכלל. עלייה יפה במדרג הצרכים של מאסלו, בסוף נגיע למימוש עצמי.

בחודשיים האלו בבית עכשיו גילינו, בלית ברירה, שאנחנו יכולים לבשל. מקציצות ועד חלת מפתח. זה לא אומר שנהנה לעשות את זה, אבל אנחנו יכולים. וזה אפילו היה טעים. ובריא. ומזין. ונקי. מי היה מאמין. פתיחת מסעדות השף הטרנדיות, התל אביביות, המדוברות, תהיה מקרה מבחן כי בניגוד לים או לקפה בבית קפה, מדובר בהוצאה גדולה. הגיוני שבהתחלה תהיה התלהבות ואנשים ינהרו, אבל מה יהיה אחרי שבועיים? ומה הם ירגישו כשיקחו ביס ממנת הדג ב-139 שקלים? הם לא יתהו, לרגע, בשביל מה בעצם הם צריכים את זה? יכול להיות שלא והכל יחזור להיות כשהיה, אבל גם יכול להיות שתתלווה תחושת צריבה קטנה, כזאת שבאה עם גויאבות מותססות ועסקאות גרועות אחרות.