כולן נוסעות לריטריטים. כל הזמן. מה שהוגבל פעם לאזורי הוויפאסנה והיוגה - אנשים שהולכים לשתוק במשך כמה ימים או לשתות מיצים תוך כדי התפתלויות על מזרן כי הם היפים או במשבר – הוא היום אופציה בורגנית לחלוטין. רוצים לצאת לריטריט? רק תבחרו: ריטריט כתיבה, ריטריט פטריות, ריטריט פילאטיס, ריטריט אקרובטיקה אווירית במדבר, ריטריט מיינדפולנס בכליל, ריטריט חדשנות בעמק חפר.
המשמעות המקורית של ריטריט היא מקום מפלט אליו הולך האדם להתבודד כדי להתבונן פנימה, להעמיק בחוויה רוחנית כלשהו שאל לה להיות מופרעת על ידי הזולת. בריטריטים עכשוויים יותר, פילאטיס למשל, המשמעות היא לנסוע לכמה ימים כדי לחזק שרירי ליבה, לשתות יין בשקיעה, להצטלם עם טייץ של אלו יוגה ולהיות בטלפון בלי ילדים מסביב. הלו"ז אוורירי, התנאים תלויי ממון והתפריט תמיד יהיה צמחו-בריאותי.
בגדול, מדובר בחופשה עם תירוץ. את לא סתם נוסעת לבטן גב עם חברות, את הולכת לדאוג לעצמך. יש לזה צידוק מוסרי כי זאת לא חופשה, זה למען התפתחות אישית ורוחנית, שבמסגרתה תשבי עם עוד חמש עשרה נשים במעגל מקודש ותדברי, או עם עוד 20 אנשים באשראם ותשתקי. כך או כך זה מגיע עם נושא ועם מטרה, זה לא חופש, זה גלאמפינג עם רגשות. אם נסעת לריטריט כתיבה, שזה בגדול אומר שלקחת איתך לפטופ לצימר, זה אפילו יכול להיחשב כנסיעת עבודה. וכמקובל, גם תרגישי המון אשמה בכל פעם שבה תיזכרי במסמך הוורד הריק הזה בזמן שתשבי שיכורה בג'קוזי.
ריטריט הכתיבה הוא ככל הנראה מעורר הקנאה מכולם, לפחות עבורי. כי באמת מדובר בסוג מיוחד של פריבילגיה. אמנם לכתוב זה בחינם, אבל השקט והזמן לא. כל כותבת שבמקביל מתפרנסת ומגדלת ילדים, תמיד תהיה קבצנית של זמן. הפמיניזם העניק לנו חדר משלנו לכתוב בו, אבל שילמנו בשעות שבהן היינו אמורות לכתוב. ועכשיו, בשביל ארבעים דקות פנויות, צריך לכוון שעון לחמש בבוקר. אבל עם כל הקנאה על היכולת לשלם המון כסף כדי לשבת לכתוב - יכול להיות שדווקא כתיבה היא דבר שצריך להיעשות במסגרת התפתלויות החיים, העבודה, הילדים, היחסים, כל הדברים שמהם היא נובעת. אפשר להתנחם בכך שבסוף מי שכותב – כותב. בין אם בתנאים כיפיים מול נוף ואוקיאנוסים של שקט, ובין אם בבית, בעיניים טרוטות ותוך כדי הכל.
גברים לא צריכים תירוץ (וחוץ מזה יש להם "מילואים")
נשים הן קהל היעד העיקרי של ריטריטים (גם אם לא באופן גורף), בגלל שיש פתיחות חברתית גדולה יותר לקבוצה שמתאגדת יחדיו על מנת לעבור חוויה משותפת, בעוד שאצל גברים זה נקרא "מילואים". אבל גם כי נשים הן אלו שזקוקות הכי הרבה לזמן הזה לבד. גברים לא צריכים תירוץ כדי לחמוק מהילדים לכמה ימים, הם יכולים סתם להזניח. גבר שרוצה להתפתח אומנותית לא נוסע לשלושה ימים במדבר, הוא שוכר סטודיו בדרום העיר וישן בו חצי שבוע.
טבעי שקונספט הריטריטים יתעצם אחרי שנתיים של קורונה כי אנשים, במיוחד אנשים מסוג אמהות, חייבים לברוח קצת מהמשפחה. והצידוק המוסרי והמועיל של ריטריט מאפשר להן לעשות זאת בלי לקחת את בן הזוג ולקבל – בריטריטים הרוחניים - את חוויית השבט הנשי השמח והממלא. הרי אותו כפר שאומרים שנחוץ בשביל לגדל ילד, נחוץ לפעמים גם כדי לגדל את עצמנו. הריטריט חותר תחת מוסד המשפחה כי כולן חוזרות ממנו לכמה ימים של פנטזיה על קומונה היפית.
הריטריט על סוגיו הפך לגרסה המורחבת של פרסומות ה"מגיע לך" במוצרים ליום האישה. כלומר נשים יכולות להעניק חשיבות ותוקף לצרכים שלהן ולהתפתחות שלהן, כל עוד זה מגיע במסגרת צרכנית – פילאטיס, כתיבה, מדיטציה, מיינדפולנס, מעגלי נשים. כל אלו דברים שאפשר לעשות בלי כסף, או עם תשלום סמלי לחוג, אבל יהפכו לשלושה ימים באלפי שקלים ובתנאי שדה. כי אולי בבחינה פשטנית של עלות ותמורה זה נראה לא משתלם, אבל אף אחת לא באמת קנתה סופ"ש צמחוני ביורט, היא קנתה חופש, חוויה ואת המשאב שלאף אחת אין מספיק ממנו אף פעם – זמן לעצמה, לבד, שקט.