לפני שנתיים, פחות או יותר, נתקלתי בכתבה מעניינת  שכותרתה "זאת התמוטטות עצבים. וזאת התמוטטות עצבים בפייסבוק". היא נכתבה על ידי מישהי ששמה לב שמכרה רחוקה שלה מעלה לפייסבוק תמונות רבות של שיפוצים שהיא עושה בביתה. לאורך תקופה מסוימת היא עקבה בעניין אחר תהליך השיפוץ, גם מכרים אחרים. מדי פעם החמיאו לה על תמונות, על האנרגיות שבוודאי נדרשות לה לכל הפעילות הזאת, על המרץ שבו היא עובדת. התמונות הפכו לתכופות יותר ויותר, אפילו החלו לעורר מעט רוגז אצל עוקביה, ואז הפסיקו בבת אחת. לאחר מכן התברר לכותבת שהמכרה המשפצת אשפזה את עצמה בעקבות התמוטטות עצבים. לא כזאת שנגרמה מהשיפוץ (אם כי אפשר להבין איך גם זה קורה) השיפוץ היה רק הסימפטום. היא הייתה בהתקף מאני שגרם לה להוציא המון כסף, להיכנס לחובות, לשבור חצי בית ובסוף למצוא את עצמה אצל הוריה באוהיו בהתמוטטות כללית, שכל שלביה מתועדים ברשת.

נזכרתי בסיפור הזה כשעברתי לאחרונה על הפייסבוק של ענבל אור. רצפי תמונות שלה, רובן סלפי, עשרות מהם, אבל גם סרטונים משונים שבהן היא מדברת למצלמה. כמובן שאין לי מושג מה באמת עובר עליה. אני ניזונה, כמו כולם, מהחדשות ומהפייסבוק ואין לי כל יכולות אבחון, מומחיות לשפת גוף או יומרה לספק קביעה כלשהי לגבי מצבה. אבל התמונות האלו עוררו בי עניין, סקרנות וגם קצת אי נוחות.

תסלחו לי על השימוש בביטוי האיום "העידן שבו אנו חיים", אבל העידן שבו אנו חיים מספק לנו את היכולת וההזדמנויות להציץ, בהשתאות, על מצבים בחייהם של אנשים שבהם שליטתם במה שיוצא החוצה מתרופפת. כתבתי על זה לפני כמה שבועות בהקשר של נקמות רשת, שלרוב הן מעין התקף זעם ספונטני שנמחק בבוקר שאחרי, כשאתה מתעורר עם הנגאובר למאות הודעות וואטסאפ. המקרים הקיצוניים יותר הם אלו שבמסגרתם האדם לא מתעורר בבוקר שאחרי, אלא חווה זליגה נפשית ממושכת שכולה פומבית לחלוטין.

הזליגות האלה מתרחשות. כל הזמן. סטטיסטית, אחד מתוך חמישה אנשים בוגרים יחווה מצוקה נפשית כלשהי. מה לעשות, כולנו משתגעים מדי פעם. בדרך כלל זה פשוט לא קורה מול כולם. לפני כמה שנים זאת הייתה אמנדה ביינס שאושפזה בכפייה אחרי השתוללות רשת שהתבטאה ברצפי ציוצים עוכרי שלווה שהתגלו כגלישה פסיכוטית. בחלקם היא טענה שאביה התעלל בה מינית בילדותה, לאחר מכן היא מחקה אותם וטענה שאביה מעולם לא התעלל בה מינית, פשוט יש לה שבב במוח שגרם לה לצייץ את זה ושאביה הוא זה שהשתיל אותו במוחה.

כשזה קורה, זה הדבר הכי מעניין בעולם. איך אפשר שלא? כמה כבר יוצא לנו לראות אדם מתפלפ מולנו? בדרך כלל אנחנו שומעים על דברים כאלה רק אחרי שהם מסתיימים - רכילות על משהו שקרה למכר או, אם הוא מפורסם, ראיון על התקופה הקשה בחייו שכבר נגמרה ממזמן ועכשיו יש לו משהו לקדם. מצד אחד בטח תאמרו שאנחנו חיים בזמן שהכל נמצא בו ברשת, אז למה לא גם התמוטטות עצבים, אבל דווקא בהתחרפנויות פומביות יש משהו שמנוגד לחלוטין לנורמות הרשת המקובלות.

הרי כל אחד שמתחזק חשבון פייסבוק או אינסטגרם פעיל יודע שכולם משקרים כל הזמן, מציגים את החיים שלהם טוב יותר משהם באמת, זאת אחת הסיבות לכך שרשתות חברתיות ידועות כמגבירות דיכאון וחרדה. אנחנו משווים את חיינו לאלו של אחרים ונתקפים דכדוך עמוק, שכדי להמנע ממנו עלינו למלמל בזמן הגלילה את המנטרה הקבועה – לא כזה כיף לכם, הזוגיות שלכם לא כזאת מושלמת, הילדים שלכם לא כאלה חמודים ואתם מתים מבפנים בדיוק כמו כולם. המסיכה שאנחנו עוטים על עצמנו ברשתות די קבועה – החיים  פלוס 15% - 30%. אבל מה עושים עם אנשים שמאבדים את השליטה על המנגנון שבמסגרתו אתה חושף את חייך רק דרך חרכים צרים ומחמיאים, ופשוט פותחים לגמרי ונותנים להכל לצאת? איך מתמודדים עם מישהו שמאבד מולכם שליטה על הסוגרים, שמביע את כל הרגשות שבעולם, שאם היית רואה אותו ברחוב היית עובר לצד השני של הכביש אבל בגלל שזה בפייסבוק אתה פשוט נשאר להסתכל?

אמנדה ביינס
אמנדה ביינס. שבב במוח | צילום: Splashnews

הסיטואציה הזאת מבלבלת אותנו, לכן חלקנו יטענו שהאדם הזה מזייף הכל  לצרכים משפטיים, זאת הרי אחת הטענות שנשמעת כרגע כלפי ענבל אור, או בשביל תשומת לב. כי אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם הרעיון שעלינו לחמול או לחוש אמפתיה כלפי מישהו שלפני שניה כעסנו עליו או הסתבך באיזו שחיתות. אנחנו גם צריכים ליישב את הסתירה המוסרית המתעוררת מעצם העובדה שאנחנו מרותקים כרגע למצב הכי פגיע ושבור ועלוב של אדם אחר, בלי שבעצם אנחנו עושים כלום. אנחנו, הרי, ממש לא אנשים כאלה. זאת הסיבה לחוסר הנוחות שמתעורר מול הפגנות הטירלול האלה - אנחנו צופים ונהנים ועוקבים, אבל מרגישים את הנשמה שלנו מתקמטת עוד קצת עם כל צילום מסך שאנחנו עושים כדי לשלוח לחברים.

בניגוד לפדיחות אחרות שתעשה ברשת ותרצה לקבור את עצמך אחרי זה, להתמוטטות עצבים יש השלכות שקצת מגמדות כמה אנשים שצוחקים עליך בפייסבוק. כשאתה מנסה לאסוף את רסיסי חייך המנופצים בעודך מתאושש מדיכאון או התקף מאני דפרסיבי, פחות אכפת לך מאיך נראית מול העולם בכמה שבועות שגם ככה תרצה לשכוח משלל סיבות אחרות. אבל הגלישות הפומביות האלו כן ממחישות דבר אחד די עצוב – אף אחד לא היה שם כדי לעצור אותך. כשיש סביבך מעגל תמיכה סביר ונורמטיבי שכולל אנשים שדואגים לך ואוהבים אותך, בדרך כלל מישהו מתקשר, ואז מגיע, ואז מנתק אותך מהרשת ודואג שיטפלו בך לפני שהחרא פוגע במאוורר. אף אחד לא עשה את זה עם אמנדה ביינס, עושה רושם שאף אחד לא חומל גם על ענבל אור. זה לא מובהק, אבל ככל הנראה יש קורלציה מסוימת בין כמה אנשים עוקבים אחרי המלטדאון שלך ברשת, לבין כמה לבד אתה באמת.