מקבץ ידיעות מהשבועות האחרונים: נהג אוטובוס בקו 885 של נתיב אקספרס דרש מנערות להתכסות והעביר אותן לשבת בצד האחורי של האוטובוס. נוסעת באשדוד בקו 86 של אלקטרה אפיקים התבקשה לא לעלות על הנסיעה כי זה קו שמסיע גברים חרדים. נהג חברת "קווים" בעמק חפר סרב להסיע ילדה בת 14 כי לבשה טייץ וחולצה קצרה. נוסעת בת 88 על קו 45 של דן בגבעתיים ניסתה לשאול משהו את הנהג – הוא סירב לענות לה כי היא אישה.
יש עוד. הרבה. אלו רק התוצאות הראשונות בגוגל (בסינון לעכשוויות ביותר) למילים "נהג אוטובוס". נשים עוברות לאחרונה את כל מנעד היריקות וההשפלות בתחבורה הציבורית, וזה עוד לפני שגילו שאפשר להתעמר בהן גם ברכבת הקלה. איך הפכו האוטובוסים למרחבים פוליטיים כל כך טעונים? או אולי, בעצם, הם תמיד היו? כמה מחשבות:
אף אחד לא רוצה לעלות על אוטובוס. תחבורה ציבורית בישראל, במיוחד בקיץ, היא חתיכת אירוע. אפליקציות הזמנים מקרטעות, התחנות לא מוצלות, אוטובוסים לא מגיעים או לא עוצרים, אלו שכן דחוקים ודחוסים. לא צריך להיות אדם מסוג בת כדי לסבול מחוויה מערערת ומיוזעת - כל מי שעל האוטובוס נמצא, במובן זה או אחר, על הקצה. אולי זו אחת הסיבות לכך שאוטובוסים נחשבים למרחבים רגשיים מחוספסים במיוחד. הרי רוב מי שעולה על האוטובוס רוצה, רוב הזמן, פשוט לצרוח.
נשים, עניים, מהגרים, ילדים, זקנים. אפשר לראות אוטובוס כמיקרוקוסמוס של החברה. כמו "האח הגדול" רק עם פחות צרחות. רוב הזמן. כלומר, כל הקונפליקטים הרגילים שמתקיימים בחברה פשוט נדחסים לחלל צר ולא ממוזג מספיק שעומד בפקק. אבל זה לא מדויק. כי אוטובוס הוא לא מיקרוקוסמוס של כל החברה, אלא של החלקים בחברה שאין להם רכב פרטי או שהם צעירים מדי או מבוגרים מדי או מהגרים מדי או עניים במידה. אנשים נוסעים בתחבורה הציבורית כי אין להם ברירה, הם צריכים להגיע ממקום למקום ותחבורה ציבורית היא מה שידם משגת. ברור שיש גם הייטקיסטים עשירים שנוסעים בתחבורה ציבורית, אבל הם מיעוט, רוב האנשים על האוטובוס יהיו המנקים שלהם. יותר נכון, המנקות. כי רוב הנוסעים באוטובוס הם נוסעות. מעל 60% מהמשתמשים בתחבורה הציבורית הם נשים.
נשים ושחורים – אחורנית. בשנות החמישים והשישים בארה"ב שני שליש מנוסעי האוטובוסים היו שחורים. כלומר, אלו שנדרשו לשבת מאחורה היו רוב משתמשי התחבורה הציבורית, ממש כמו הנשים בישראל. נמשיך רגע עם ארה"ב. עד שנות השישים, נוסעים שחורים ולבנים בארה"ב הופרדו זה מזה בתחבורה הציבורית (וברוב המסגרות האחרות). השחורים ישבו מאחור ואם היה מלא, הם התבקשו לעמוד לאורך הנסיעה. כן, גם אם מקדימה מושבי הלבנים היו ריקים. רוזה פארקס סירבה לשבת מאחור ונעצרה, היא סחפה אחריה מחאה עצומה שארכה מעל שנה, וכללה גם חרמות על אוטובוסים במדינות שונות. המחאה הצליחה, ההפרדה בוטלה והוכרזה כלא חוקית. מחאת תחב"צ אמריקאית נוספת התרחשה בשנות התשעים – בעלי מוגבלויות נאבקו על הנגשת אוטובוסים, וניצחו גם הם.
בואו לתקף איתי. תחבורה ציבורית היא זירת התרחשות של מאבקים חברתיים בגלל שהיא עממית, שוויונית, זולה, שייכת מראש למעמדות הבינוניים והנמוכים. ובהתחשב בכך שהיא לא עובדת בשבת (ברוב המקומות בארץ) – היא גם דופקת את המעמדות האלו בדיוק. כלומר, מערכת שמראש מעוררת כעס ותסיסה. בגלל העממיות של האוטובוסים, הם גם זירת מפגש חברתית מעניינת. איפה עוד יצא לחילוניות להיתקל בחרדים? פה ושם הם יחלפו על פנינו ברחוב או יגיעו לשבוע של "בואו לאכול איתי", אבל בגדול הרב היחיד שרובנו פגשנו הוא רב קו, לפחות עד שנקלענו לקו 51 לפתח תקווה.
וצריך לדבר גם על הנהגים. תראו, אין תירוץ להתנהגות פוגענית של נהגי אוטובוס כלפי נשים או מיעוטים, אבל גם הם מגזר מופלה ומוחלש שנאבק כבר שנים ארוכות על שיפור תנאיו. בשנות השישים והשבעים משרת נהג אוטובוס נחשבה למשרה נחשקת, עם משכורת טובה ומעמד חברתי איתן. כיום נהגי אוטובוס סופגים אלימות בלתי פוסקת, הם עובדים בתנאים גרועים, שעות ארוכות, בשכר נמוך (48 ₪ לשעה נכון ל-2022) ובמעמד מחורבן. פלא שהכוח היחידי שנותר בידם הוא לא לעצור בתחנות ולמשטר בגדים של ילדות?
אבל הם לא הבעיה האמיתית. זה ברור, נכון? הנהגים הם סתם תופעת לוואי, תוצר של רוחות המנשבות מלמעלה. הרי בעולם כולו נשים תמיד היו הקורבנות המיידיים של כל הקצנה והדתה. בין אם זו ארה"ב עם איסור ההפלות או איראן עם, ובכן, הכל – נשים הן הראשונות לסבול מאיסורים, הגבלות, ועונשים. מה שקורה להן, לנו, על האוטובוסים, הוא מה שקורה בכל המדינה כרגע. הישיבה מאחור, הרנסנס של קווי המהדרין, עלייתה המחודשת של המילה הדוחה "צניעות" – מונח ריאקציונרי שמאגד מאחוריו מילים אחרות כמו שליטה, ביקורת, כפייה, שמרנות, הדתה, משטור – כל אלו נוכחים מדי בחיינו. האוטובוס הוא אולי לא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, אבל הוא בהחלט מיקרוקוסמוס של חיי נשים במרחב הציבורי במדינת ישראל. וכרגע זה לא נראה מי יודע מה.
שוויון זה לכולם. האוטובוס הוא מרחב פוליטי ולכן אין לו ברירה אלא להפוך גם לאחת מזירות המאבק שמתחולל כרגע ברחובות. כולן וכולם חייבים להתמרד, לצעוק, להתלונן, לתבוע. נשים לא צריכות להסכים לשבת באוטובוס שמורידים ממנו נשים בגלל לבושן או שמעבירים אותן אחורנית. גם גברים לא, זה גם הקרב שלהם, שוויון זה לכולם. אנחנו בעיצומה של אחת המחאות הגדולות בתולדות המדינה, והגיע הזמן שהיא תעלה גם על האוטובוס, לא משנה איזה קו. יכול להיות שזה הדבר שיקבע מה תהיה התחנה הסופית.