12 - זה מספר האנשים שהצעתי להם לבוא איתי ל"לשחרר את שולי" וסירבו. החל מתירוצים כמו "אני בפתח תקווה" או "אני מוציא את הילד מהקייטנה", וכלה בתגובות ישירות כמו "אני מעדיפה לעבור חוקן עם אלה". הלכתי לבד. הכרטיס השני שרכשתי נותר מיותם, אדרוש גם עליו החזר. בקולנוע עצמו, מן הסתם, לא הייתי לבד, בכל זאת "לשחרר את שולי" הוא הסרט הישראלי המצליח של הקיץ, של השנה ואולי גם של העשור, אבל בהחלט הייתי האדם הכי מבוגר באולם. וגם היחידה שישבה בו לבד, אבל זה כבר עניין לחשבון נפש שלי עם עצמי.

עכשיו, יש כאן מלכוד. כי אם אני אכתוב שלא אהבתי את "לשחרר את שולי", אצא הסנובית המתעליינת, החומצית, שרואה הצלחה ישראלית מרשימה ועדיין בוחרת לא לפרגן, לעקם את אפה ולהתלונן על הישראליאנה הנמוכה והלחה שהיא נקלעה אליה במקום לשבת בבית על הספה ולראות את פרק שלוש של "הלוטוס הלבן" ב-HBO במיזוג קר יותר מליהוק ל"חתונמי". ואם אני אכתוב שאהבתי את "לשחרר את שולי", ובכן, זאת פשוט לא תהיה האמת.

צר לי. אני אפילו אתן את הדיסקליימר המאשים את עצמו - זה לא בשבילי, אני זקנה מדי, זה סרט לילדים שעומדים לנסוע לאיה נאפה לפני הגיוס. איפה אני ואיפה הסרט הזה. אני סנובית חסרת שמחת חיים, גוויה, פלטת צבעים של לוויה. זהו? מספיק? עכשיו מותר לא לרצות לראות בדיחת תימנים שמתפרשת על פני תשעים דקות?

למי שלא מעודכן – "מה קשור" מגלמים שלושה חברים תימנים (ולכן הפאנץ' הראשון בסרט מגיע מתחום הקמצנות) שנוסעים לקולומביה כדי לשחרר את שולי, בנו של ציון ברוך שנחטף. המשימה להשיבו הופכת למשנית כמובן, כי השלושה נקלעים לשלל מסיבות ציצים עם כל הסקסיזם שאתם יכולים לדמיין עסקאות סמים, טריפים משובשים, סיפורי אהבה, חירבונים בכנסיה, קיא בג'ונגלים, ריבים בעירום, פוליטקלי קורקט לפח ושאר עלילות סרטי מסע פרועים.

את "מה קשור" אני אוהבת. הם שחקנים וקומיקאים פצצה, גם "מצולמים" מעולה. "לשחרר את שולי" הוא סרט מושקע ומרשים ויזואלית, הוא מהיר וקצבי יש לו גם אחלה פסקול. הוא ככל הנראה הכי קרוב ל"זוהי סדום"  של אנשי "ארץ נהדרת" שגם הוא הפך לאחת ההצלחות הקולנועיות המרשימות. כנראה שהדנ"א של סרט קיץ מצליח הוא שמלא אנשים מוכשרים יחברו לכדי יצירת סרט נחות. לרגעים, זה אפילו מרגיש כמו החלטה מודעת.

ולא, אותי לא מפחידים עם וולגריות. אני לא המילניאלית שתצטמרר מבראון פייס, סקסיזם או גזענות. האמינו לי, זו לא הנפש שתיסדק מבדיחות גמדים. רוצים לחרבן בכנסייה ולמלא את המסך בקיא? בכיף. תעמיסו. הסרט מתאמץ מאוד בגזרה הזאת, ללא שום מטרדה מוגדרת, אבל זו לא הסיבה שהוא לא סרט טוב, זה רק אמצעי מלאכותי שנועד לסמן אותו כסרט פרוע, אבל בלי הדבר האמיתי. הוא לא חתרני או בועט או מזעזע, אין כלום מתחת. הוא הכי שמרני, מיושן ותבניתי, רק עטוף באסתטיקה של שיגוע. זה סרט שנוצר כדי להיות קאלט עוד עשרים שנה, הבעיה היא שכבר עכשיו הוא מרגיש כאילו נוצר לפני עשרים שנה.

מתוך "לשחרר את שולי" (צילום: אייל רפאלוב, יח"צ)
מתוך "לשחרר את שולי" | צילום: אייל רפאלוב, יח"צ

זה לא סרט חתרני או בועט או מזעזע. הוא הכי שמרני, מיושן ותבניתי, רק עטוף באסתטיקה של שיגוע. זה סרט שנוצר כדי להיות קאלט עוד 20 שנה, הבעיה היא שכבר עכשיו הוא מרגיש כאילו נוצר לפני 20 שנה

וכנראה שזאת אחת הסיבות שהוא כל כך מצליח. כלומר, מעבר לזה שהוא כנראה באמת מצחיק עבור בני 14 עד 18 ושקהל היעד שלו הוא חברים בנים, יש משהו בבדיחות מוכרות, בישן הזה, בהיעדר ההפתעה, שמעניק תחושת ביטחון. חלק מהסיבה שאנשים כל כך אוהבים ציטוטים מסרטי בורקס, מתכניות ילדים ומשפטים מהצבא, היא שיש משהו מנחם ועוטף במוכר, בידוע. אתה יודע ששום דבר לא יפתיע אותך בתשעים דקות הקרובות, ואחרי כמעט שנתיים של הפתעות בלתי נגמרות, זה לא מעט.

ובכלל, אחרי השנתיים האלו, שברובן אנחנו כלואים פה, בארץ כי כל מעבר בנתב"ג מביא איתו וריאנט אחר וכל פעם שנדמה לנו שזה נגמר זה גורר אותנו בחזרה פנימה, זה סרט שמעניק תחושה של חופש. שעוד שנייה, תיכף ממש, גם אנחנו נוכל לחזור לטיולים שאחרי צבא, בלי לחשוש שנינעל במדינת עולם שלישי או שנחזור ונדביק את סבתא. כלומר, יכול להיות שניחטף בחו"ל, אבל לפחות נתנו לנו לנסוע.

אגב החלק שכן אפשר לסמן כמעניין, הוא הבחירה בילד חטוף שאביו וחבריו הולכים לשחרר, כולל בדיחת גלעד שליט. הם לא סומכים על המדינה (למרות נוכחותה של לירון ויסמן כנציגת משרד החוץ), אין אמון בגופים הרשמיים, רוצים את הילד? לכו לקחת אותו בעצמכם, כי אף אחד אחר לא באמת יעזור לכם. זה אמנם לא מטופל שם בשום צורה, אבל זה כן ניצוץ של ביקורת, של אמירה.

"לשחרר את שולי" ימשיך להצליח, בטח יהיה גם סרט המשך. אבל יום אחד יגיע סרט הקיץ האמיתי שמגיע לנו, והוא יהיה טוב ומצחיק באמת, ומפתיע ומקורי וכיפי. והלוואי שגם אותו כולם ילכו לראות, או שלפחות מישהו יסכים לבוא איתי.