כשעלתה "ויניל" לאוויר לפני כמה חודשים, כולם היו בטוחים שהיא הולכת להיות הסדרה הגדולה הבאה של HBO. שיתוף פעולה בין סקורסזה, מיק ג'אגר, שחקני על ומוזיקת רוק של מבוגרים, שעלתה 100 מליון דולר והייתה אמורה לספק לרשת הכבלים המוערכת את ה"משחקי הכס" החדשה. במקום זה, צפו בפרק הבכורה שלה בערך 700,000 איש. שזה מעט, אפילו סדרות אחרות מז'אנר ה"אנחנו משעממות אבל איכותיות", כמו "הנותרים" או "טרמיי", עברו את המיליון. "ויניל" נכשלה אבל HBO  כבר חידשה את הסדרה לעונה שנייה, כי מספרי הצופים פחות משנים לה מדברים כמו פרסים, באז תקשורתי ושיתופי פעולה עוצמתיים (למרות שבמקרה הזה הדיבור על הסדרה לא היה טוב, ובספטמבר הקרוב בטקס האמי נגלה מה יעלה בגורל הפרסים). מה שבטוח זה ש"ויניל" כבר לא תהיה "משחקי הכס", כי היא וונאבי איכותית אבל למעשה מיושנת, משעממת ונפוחה. ושיכול להיות, ואלו כבר חדשות רעות עבור HBO, שדווקא הם פספסו מגמה טלוויזיונית חדשה.

ומה המגמה הזאת? סדרות כיפיות ולכאורה גם לא איכותיות, אבל רק לכאורה. ב-Volture ניסחו את זה כמעבר מסדרות highbrow לסדרות midbrow, כלומר סדרות שהן פחות רציניות ו"חשובות", שהצפייה בהן היא לא "אירוע", אבל הן עדיין חכמות ומהנות. נגיד, אפשר להחשיב את "אמריקה נגד או.ג'יי סימפסון", "אנריל", "ג'יין הבתולה" וגם סדרות ותיקות יותר כמו "האישה הטובה" ו"האנטומיה של גריי" כ-midbrow. אלו לא סדרות איכות, הן לא חשובות, הן קצת טראשיות וחלקן לא בכבלים בכלל אלא ברשתות כמו ABC  (=אפשר לראות אותן בלי לשלם ויש פרסומות באמצע). כלומר, סדרות שאמורות לפנות לקהל הרחב ולא רק לאנשים שמתווכחים על העונה השנייה של הסמויה. הסדרות האלה לא באמת מוערכות , על רובן לא ייכתבו ריקאפים של עשרות אלפי מילים. אבל בסופו של יום, כשתשבו מול ה-VOD או הממיר המקליט, הן אלו שיתחשק לכם לראות (ולא, נגיד, עוד פרק בסדרה הארוכה, הקודרת, התובענית ועמוסת השתיקות ההיא שכולם אומרים שהיא מדהימה).

אין תמונה
סדרת נוסחה, אבל מעולה
בפרויקט סיכום שנת 2015 של מאקו, כתבה צליל אברהם טור מצוין על כך שנמאס לנו לראות סדרות. וזה נכון, התעייפנו, אבל בעיקר מסדרות כמו "ויניל". תור הזהב של הטלוויזיה, שהתחיל עם סדרות כמו "הסופרנוס", המשיך עם "מד מן" ו"שובר שורות" היה מדהים וחכם ופורץ דרך, אבל גם יצר מעין נוסחה שמגדירה סדרות איכות: גיבור שהוא גבר, לרוב לבן, מורכב ובעייתי, עם צדדים אפלים ומפוקפקים. הסדרה מתקדמת בקצב שלה, לכל דמות משנה זניחה תהיה ביוגרפיה מפורטת של שבעים עמודים והכל יהיה עמוק ומלא משמעות. תור הזהב הזה החל, בין היתר, מתוך צורך של הטלוויזיה להוכיח שהיא חשובה ולגיטימית בדיוק כמו הקולנוע, אבל על הדרך נוצר זלזול בכל הסדרות שהן לא חלק ממנו. בסיטקומים, בסדרות נטוורק, בדרמות משפחתיות או נשיות, בסדרות נעורים ובסדרות נוסחה ("האישה הטובה", "חוק וסדר").

תוצאה נוספת של התהליך הזה הייתה סדרות מתחזות. כי אמנם "הסופרנוס" ו"הסמויה", "מד מן" ו"שובר שורות" באמת היו מופתיות, אבל לז'אנר הזה נכנסו גם סדרות שרצו להשתייך אליו, אבל לא באמת הצליחו. למשל, "בית הקלפים" היא יותר טלנובלה כיפית מסדרת איכות פורצת דרך, "בלש אמיתי" הייתה קשקוש יומרני ששרד בקושי עונה אחת, ומי שצלח את "לאק" (הניג'וס הזה עם דסטין הופמן והסוסים) ובכן, בכיף שיהיה לו. אלו הן סדרות שלקחו את החיצוניות, את האווירה ואת השמות הגדולים מסדרות האיכות, אבל מבחינת תסריט, עומק וברק – הן פשוט לא שם. קצת כמו "דאונטון אבי" שהיא סדרה מקסימה וכיפית שבעונה הראשונה שלה אנשים חשבו בטעות שהיא יצירת מופת, ורק אחרי זה גילו שהיא בעצם אופרת סבון עם מבטא, ושזה ממש אחלה. כי לפעמים אין לנו כח ליצירות מופת, לפעמים אנחנו רק רוצים לראות משרתים בריטיים בויכוח סוער הנסוב על היעלמותה של מפית תחרה. 

דאונטון אבי, הנשים
אופרת סבון עם מבטא | צילום: באדיבות yes
הסדרות האיכותיות לא נחשבות רק לצפייה קשה יותר, כזאת שלא תמיד יש לנו כח וחשק אליה, לרוב הן גם מאוד גבריות. יש יוצאות דופן, כמובן, הסקנדינביות כמו "הגשר" (שגרסתה האמריקאית לא נחשבת לאיכותית) וקומדיות כמו "ויפ" או "בנות" או "קטסטרופה" (שאגב, פחות נחשבות פשוט בגלל שהן קומדיות). אבל לרוב, אם תתבקשו לשלוף את הסדרות המדוברות שנעשו בשנים האחרונות, רובן יכללו גברים בתפקיד הראשי עם דילמות הסובבות כח, מעמד, התפרקות כלכלית, פשע והגבריות עצמה כמוקד. יהיו שם נשים מדהימות ומעניינות וחזקות, אבל בתפקידי משנה (כי לאן כבר יש לנו לשאוף) והן יתאימו את עצמן לעולם הגברי (קלייר אנדרווד), או יהיו אובייקט מיני או קורבן או רעיה. ונכון, יש הרבה יותר נשים בטלוויזיה בשנים האחרונות, איימי שומר ו"ברוד סיטי" ו"קימי שמידט" של טינה פיי ו"אנריל", ועדיין – הן נחשבות לטלוויזיית אמצע הדרך כיפית ולעתים מצוינת, אבל לא למופת או חובה.

על רקע כל אלו, עלייתן של הסדרות הקטנות משמחת אפילו יותר. כשבכל מקום כותבים על קוקי ליון מ"אימפריה", על "אנריל" ועל מרשה קלארק מ"אמריקה נגד או.ג'יי סימפסון", בעצם מגדירים מחדש מה משמעותי ומה לגיטימי. ו"ברוד סיטי" משמעותית בדיוק כמו "משחקי הכס" ו"אנריל" אינטילגנטית יותר מ"בלש אמיתי". טלוויזיה קלילה ומשמחת יכולה להיות לא רק כיפית וחכמה וסוחפת בדיוק כמו טלוויזיה כבדה וקודרת, אלא גם חשובה באותה המידה. הטלוויזיה יכולה פשוט לחזור ולבדר אותנו, כמו שאלוהים התכוון. "ויניל" לא תהיה הסדרה הגדולה הבאה לא רק בגלל שהיא מחורבנת, אלא כי אנחנו לא צריכים עוד סדרה גדולה. אנחנו רוצים סדרות קטנות וכיפיות, לפעמים מטופשות ולפעמים מבריקות, אנחנו רוצים לשבת על הספה ולראות נשים וגברים וגיבורי על וזומבים ופוליטיקאים ואסירות ושונדה ריימס, בלי שיגידו לנו מה נכון ומה חשוב ומה איכותי.