את הזעם על ביטול מסגרות החינוך במוצ"ש והחזרתן, באופן חלקי, רק באישון ליל ראשון, יכול להבין רק מי שעבר במערכת החינוך מהצד ההורי. כי לכאורה, למה לכעוס? הרגע ניצלנו ממתקפת טילים איראנית, בלילה שהוא ככל הנראה הדבר החיובי הראשון שקרה למדינה מאז 7 באוקטובר, על מה הקטנוניות? עוד יום או פחות יום של קייטנה?
ובכן, לא. הכעס הוא על ארבע שנים, מאז מרץ 2020, שהאצבע על הדק ביטול הלימודים קלה במיוחד. הקורונה הניחה את תשתיות הזום ומאז, כך נדמה, הגעה לבית ספר הפכה למותרות. מערכת החינוך הפכה לדבר הראשון שנסגר בכל הזדמנות, ובתוספת חזירות החגים הרגילה - שבמסגרתה פסח לועס ויורק אותנו רגע אחרי שבקושי זחלנו החוצה מחגי תשרי - קיבלנו את רצף הלהיטים "אין בית ספר ברמות", "ברמות אין בית ספר" ו"בית ספר? אין ברמות".
וזה לא שדחוף לנו לזרוק את הילד בגן בזמן חשש למתקפת טילים איראנית, תאמינו לנו שכל פעם שדניאל הגרי מופיע על המסך האינסטינקט שלנו הוא להכמין את הילד בממ"ד, לא להלביש עליו ילקוט. אבל מה לעשות שביטלו את הלימודים, לא את העבודה? מאז ומעולם התמודדנו עם מציאות שבה ימי החופשה ממסגרות לא מסונכרנים עם כמות ימי החופש מהעבודה, אבל השנים האחרונות הפכו את מלאכת הפרנסה - למי שאין סבא וסבתא זמינים וקרובים, המון כסף לבייביסיטר או הורה פנוי בבית - לכמעט בלתי אפשרית.
אנחנו חיים במדינה שמעודדת ילודה בצורה פסיכוטית, מממנת טיפולי פוריות עד גיל 45 ואת כל הבדיקות האפשריות וטוענת שבית בלי שלושה ילדים הוא לא משפחה שלמה, אבל בשנייה שמגיע הילד הזה - מסירה אחריות. מזל טוב ויאללה, סעו לשלום. וכמו בכל מערכת לא שוויונית, החזקים מסתדרים, החלשים נחלשים והפערים גדלים.
ולא רק ההורים סובלים פה. גם המעסיקים צריכים להתמודד עם הורים שבקושי יכולים לעבוד בגלל שאין לילדיהם מסגרות ועם עסקים שמצופים להרוויח, לשלם מיסים ולהיות חוליה מתפקדת במה שמסתמן כתאונת השרשרת שהיא הכלכלה הישראלית בשנים הקרובות. המערכת צריכה להבין שמצב שבו מבטלים לימודים וקייטנות הוא בעצם סוג של סגר, כלומר כזה שמשתק גם את רוב העסקים.
ונמשיך לרגע עם בעלי העסקים: השבוע ראינו את רותי ברודו מתפרקת בכנסת בדיון לגבי משבר העובדים הזרים. אין עובדים, זרים או בכלל, "אנשים לא רוצים ללכלך את האצבעות", היא אמרה בדיון. שזה במילים אחרות - אנשים לא רוצים לעבוד נורא קשה בשכר נמוך, היחידים שהסכימו היו עובדים זרים או מהשטחים ועכשיו אין כאלו.
במקביל, הופיעה השבוע מודעת גיוס לארומה, שמחפשת עובדים בני הגיל השלישי. מודעה מתוקה ומכבדת, האמת, שמתייחסת אל המבוגרים כאל בני אדם עם ניסיון חיים ומציעה תנאים גמישים. אבל בואו, בסוף זה עדיין איש בן 80 שמפנה שולחנות. כלומר תולדה של כורח, לא של בחירה. של עסק שלא מוצא עובדים ושל אנשים שאמורים להיות בפנסיה אבל לא יכולים להרשות לעצמם לנוח את מעט השנים שעוד נותר להם לחיות.
הכלכלה הישראלית נראית כרגע כמו רכב שעסוק בלנקות את המראה האחורית בעודו עף מצוק. יש פה אנשים שרוצים לעבוד אבל לא יכולים לצאת מהבית כי אין מסגרות לילדים (וזה, אגב, רגע לפני פרוץ פסח שגם הוא מגיע עם כמעט שבועיים חופש). יש פה בעלי עסקים שרוצים לפתוח אבל אין להם עובדים, ויש פה אנשים שכבר ממש לא אמורים לעבוד אבל אין להם ברירה. כולם נדחקים הצידה בגלל בעיות דחופות יותר כמו טילים מאיראן, אבל הם עדיין יהיו כאן כשהטילים כבר לא.
ממש כמו שיש לנו את מערכת החץ וכיפת ברזל שמגינות עלינו מפני טילים, יש לנו גם מערכת חץ חברתית-כלכלית, כזו שאמורה להיות שוויונית - ביטוח לאומי, מדיניות רווחה מסוימת ומערכות חינוך ובריאות ציבוריות חזקות. בהינתן ההתפוררות של אלו, אדם נשאר תלוי רק במשאבים שהתמזל מזלו להגיע עמם לעולם, כלומר משפחה חזקה ותומכת או בסיס כלכלי איתן. ולמי שאין אותם? איך הוא יצליח להתפרנס, לגדל ילדים, להזדקן?
כשההורים כועסים על כך שההודעה על החזרה ללימודים מגיעה בחצות, באופן אגבי וחלקי, זה לא בגלל שהם נתקעים עוד יום בבית עם הילדים כפי שטוקבקי "אז למה עשיתם ילדים" אוהבים לכתוב. זה בגלל שאם הם לא יודעים אם יש או אין לימודים, הם גם לא יודעים אם יש או אין עבודה למחרת, או אם יש או אין עובד לעסק למחר וכפועל יוצא אם תהיה או לא תהיה הכנסה.
ומתישהו המלחמה תיגמר, וכרגע קשה להאמין - אבל גם חופש פסח. ודווקא את היום ההוא שבו הודיעו לנו בחצות שיש קייטנה (אבל רק מ-10:00 עד 13:00!) כדאי שנזכור. כי הורים, עובדים ובעלי עסקים - כולנו קורבנות של מערכת שלא רואה אותנו ולא סופרת אותנו. ומתישהו, עם מספיק זעם וייאוש, אולי גם נצליח לעשות עם זה משהו.