מתברר שזה הזמן בשנה שבו יזם אינטרנט חסר מצפון אומר לעצמו 'היי, למה שלא ניתן לכל אדם את היכולת להכפיש את הזולת, בפניו, באנונימיות? זה בכלל לא יגרום לאף אחד להתאבד!', ואז ממציא איזו אפליקציה שכולם מדברים עליה שבועיים עד שהיא נשכחת לטובת פיצ'ר רשת אחר, גם הוא חסר תועלת לאנושות ולעולם בדיוק באותה המידה.
NGL, ראשי תיבות של Not Gonna Lie, הוא פיצ'ר שמאפשר לאנשים לשלוח שאלות אנונימיות לאדם מסוים במטרה שיענה עליהן בפומבי, אם יחשוק בכך. מדובר בשילוב בין אותה תשוקה עתיקה ובלתי מרוסנת להודעות אנונימיות, עם כל הנבזיות הנלווית אליהן, לבין טרנד ה-AMA המעניין יותר, שבמסגרתו גולשים מסכימים להשביע את סקרנותם של עוקביהם ולענות על שאלות תוך מחויבות לכנות ולחשיפה. כאילו, בהנחה שהן מחמיאות.
כצפוי, NGL הפך באופן מיידי למרבץ עלבונות ושלל הורים מודאגים פנו לאתרי החדשות עם ראיות שכוללות נאצות ואיומים על ילדיהם, שבטח שלחו בדיוק כאלו גם לאחרים, כאילו לא עברנו את כל זה כבר בעבר עם "סיקרט", "סרחה", "בליינדספוט", "וויספר" וכמובן - טוקבקים. כל האופציות שמאפשרות לאנשים את הדוחי שבאנונימיות.
רוב האנשים, מיותר לציין, לא מפרסמים בפומבי את ההכפשות אלא רק את השאלות הנעימות. מקבץ לדוגמה: איך את מצליחה להיות גם עוצמתית וגם רכה? אילו תחנות חיים משמעותיות הפכו אותך למי שאתה? את נראית מדהים, מה שגרת הטיפוח שלך? איזה טיפים היית מעניק לבחור צעיר שרוצה להיות בדיוק כמוך? וכמובן - מה עומד מאחורי הדבר המטורף הזה שנקרא שון בלאיש? שאלות שהן בעצם מחמאות, המקבילה המילולית לליטוף, אין באמת צורך לענות עליהן כי התשובה בגוף השאלה.
השאלות שאנשים מפרסמים מעניקות הצצה מרתקת לאופנים שבהם אנשים רוצים שיראו אותם, או אלו שבהם הם רואים את עצמם (וברוב המקרים גם שואלים את עצמם, כי בואו נודה שאחוז מסוים מהשאלות האלו מפוברק על ידי הנשאל). כלומר, כשהדוגמן שון בלאיש מעלה שאלה שאין ספק שאדם אמיתי שאל אותו כמו "מה עומד מאחורי הדבר המטורף הזה שנקרא שון בלאיש?", אנחנו מבינים בעיקר מה שון בלאיש רוצה שישאלו אותו. השאלה מעניינת יותר מהתשובה, רוב השאלות מעניינות יותר מהתשובות.
ומה שמעניין יותר מהשאלות ומהתשובות, זה הרצון להישאל. ההכרזה האינסטגרמית הזאת - יש לי שעתיים פנויות, אני אקבל את השאלות שלכם עכשיו. הוד רוממותי כאן כדי שנשוחח על הנושא שהוא אני. ההנחה המובלעת היא שאתה אדם מעניין וכולם רוצים לדעת עליך דברים. ומאחר שזה בסך הכל אקט של ראיון, יש בו גם טשטוש של הפער בין מפורסמים לאנונימיים: כולם יכולים להיות מרואיינים עכשיו, תהיה אתה הסלב שאתה רוצה לראות בעולם. וממש כמו בראיונות אמיתיים, גם במקרה הזה ב-90% מהפעמים לא ייאמרו דברים אישיים או מעניינים על אמת. גם כי אנשים רוצים לתחזק דימוי, וגם כי כמה אנשים כבר באמת מכירים את עצמם?
בסוף, סשן השאלות הזה הוא בעיקר אקט של חשיבות עצמית. אם אנשים שואלים אותי שאלות, סימן שיש לי מה להגיד, שאני משמעותי, שיש בבנאליות שלי משהו מעבר. לא פלא שטרנד השאלות הזה הפך לכלי יחסי ציבור של אינפלואנסרים, משק אוטרקי של האדרה עצמית: להיות גם השואל, גם העונה וגם המפרסם. אצל כל היתר זה בעיקר מרגיש כמו "המנוח ואני" רק בלי מנוח. אני. בואו נדבר עליי. אולי בגלל זה גם כל כך הרבה מהשאלות הן פוגעניות. כי כשמדובר בבלונים, הפיתוי לנעוץ סיכות פשוט גדול מדי.
המין האנושי מצא עוד דרך לעסוק בדבר הכי חשוב לו, עצמו. כי מה אנשים רוצים? לדבר על עצמם בלי שיפריעו להם, בגלל זה כולם אוהבים הודעות קוליות ופודקאסטים (ליצור ולהשתתף, לא להאזין, חלילה). במקרה של השאלות והתשובות, זה אינטראקטיבי, כלומר כולל אנשים אחרים ומגיע במסווה של משחק, של חשיפה אמיצה ושל כנות כערך. אבל כמו תמיד, הפרה היא זו שרוצה להניק יותר משהעגל רוצה להשתתף במעגל שיח. כי רוב האנשים לא באמת רוצים לדעת עליכם משהו, הם רק מחכים שיגיע תורם לספר.