השנה: 2046. אנחנו עדיין בחופש סוכות. ככה לפחות זה מרגיש. מתישהו, בעוד אי אלו שנים, הילדים ישובו למסגרות. אנחנו נפסע באיטיות אל מחוץ לבית, מזוקנים, מדובללי שיער, מסונוורים מהשמש. "זה באמת נגמר?" נלחש להורים בפתח בית הספר, "האם אנחנו ב..." – מבט חושש לצדדים – "אחרי החגים?". כמה שעות לאחר מכן נקבל מסרון שמתחיל במילים "הורים יקרים", ממשיך ב"חשיפה לחולה מאומת" ומסתיים ב"בידוד", זה ברור, אנחנו נזחל החוצה מבין ההריסות רק כדי שיחזירו אותנו פנימה כדי להביא את הממיר.

כולם ממוטטים. אם יצא לכם לפסוע ברחוב ולהביט בעוברים ושבים בטח שמתם לב שאתם מוקפים בערימה של אנשים גמורים. ברוכים הבאים לזומבילנד, מתים-חיים במבטים מזוגגים שממלמלים "אטרקציה" בעודם מנופפים בבדיקות קורונה ביתיות. כל הזוגות נראים כאילו רבו באוטו, כל ההורים נראים כמו משהו שהמדעטק לעס וירק. לילדים יש מבט קשה בעיניים, כמו קטינים שחולצו ממיליציות ילדים בסיירה לאון ובחיים כבר לא יחזרו להיות אותו הדבר, רק עם פרקים של "ילדי בית העץ" ורולטת בידודים. כולנו קורבנות של קיץ, של חופשים, של מדינה שלא בנויה שיבלו בה כל כך הרבה אנשים בבת אחת.

מלכתחילה אוגוסט וספטמבר הם תקופה פריכה, כי הסידור הזה משוגע. החרדה והחום מתחילים ביולי, אין מסגרות באוגוסט ובספטמבר, החודש הזה שמגיע אחרי שסיימנו את ימי החופשה כבר באוגוסט. אם היינו קונגלומרט, אז בכל שנה יש רבעון של כישלון, זה לא היה עובר. אבל אנחנו לא תאגיד, אנחנו הורים, מגזר רמוס ונטול השפעה שאפשר לשחוק כמה שרוצים, פשוט השנה קצת הגזימו. וחופש סוכות - ההתחזרות הספציפית הזאת על כל תשעת ימי החג ושלוחותיו - הוא הקש ששבר.

אטרקציות לילדים  (צילום: דניאל רחמים )
לא רוצים עוד אטרקציה | צילום: דניאל רחמים

מראש הגענו לחודש הזה כשאנחנו מדולדלי משאבים. עוד לפני החופשים רובנו היינו בבידוד וגם בכל אוגוסט הסתובבנו הלומים מהעבודה שהחופש הגדול העז להתרחש כהרגלו. הורים לילדים קטנים הם אוכלוסייה שגם ככה לא נשאר לה הרבה, החגים טבחו במעט שנותר. "זה לא עובר, זאת נופר", זועקת מודעה עכשווית נגד הפלות, שבלי קשר להיותה מרהיבה בטמטומה, היא גם מתעלמת מהטיימינג הספציפי שבו, חברים, היינו מפילים גם את נופר. ואת תמר ואת הדר, וגם ילדים שלא מתחרזים. ולא בגלל הילדים, שהם מתוקים ואהובים ולא עשו כלום, אלא כי החיים מרגישים כמו תופעת לוואי אחת ארוכה של הבוסטר – כאב בזרוע, עייפות, חופשת חגים, הפער בין מה שמצופה מאיתנו בעבודה לבין העובדה שכולנו הורים במשרה מלאה כרגע.

הדבר האמיתי שהורים רוצים, שילדים צריכים ושיעזור למדינה באופן כללי, הוא שגרה. זו הדרך לטפל באירוע הדריסה שהוא החיים של הורים לילדים קטנים. זה יהיה מהלך הריפוי האמיתי: שגרה רצופה מעכשיו ועד אוגוסט הבא – בלי חנוכה, בלי פסח (בערב חג מותר לבטל צהרון, אבל זהו), בלי חגים מומצאים כמו ל"ג בעומר. ראשון עד שישי – מסגרות. זה לא יקרה, ידוע, כי מורים וכי יש דתיים וכי אלף דברים אחרים, אבל תנו לחלום. אומרים שצריך כפר כדי לגדל ילד, אבל גם את סבא וסבתא כבר שחקנו, צריך שגרה כדי לגדל ילד. ילדים, גם אם לא יודו בכך, אוהבים שגרה, אוהבים מסגרות, אוהבים גבולות. גם מבוגרים. המהלך הטבעי של הדברים הוא להתלונן על המשרד ולאהוב את הבית, לא ההיפך.

אחרי שרצף החופשים הזה יסתיים, כשנפגוש מחדש את עצמנו ואחרים, כשיהיה לנו רגע לחשוב על כל הסיבוב הזה שעברנו, ראוי שנזכור את התקופה הזאת שבה גילינו, שוב, כמה אנחנו שבויים של אינטרסים ושל מערכות שאף אחד מהם הוא לא לטובתנו, גם לא לטובת הילדים שלנו. שאנחנו קורבנות של מערכת שלא הגמישה את עצמה אפילו טיפה ושלא רואה אותנו לרגע, שבסדר העדיפויות הזה היינו ונשארנו אחרונים. מתישהו – עם מספיק זעם וייאוש ובידודים ואטימות ושרירותיות מערכתית - אולי גם נצליח לעשות עם זה משהו. אבל כרגע יש עוד חמישה ימי חופשה שצריך לצלוח, והמסלול הזה בנחל חרולים לא יתכנן את עצמו.