ספי ריבלין בתשדיר של האגודה למלחמה בסרטן. כלומר, ספי ריבלין שמת מסרטן לפני שבע שנים מככב בתשדיר של האגודה למלחמה בסרטן. הוא מדבר בזום מגן עדן עם חברתו ציפי שביט, וזה קצת עצוב וקצת מרגש וקצת לא נעים.
ריבלין הוקם לתחייה בעזרת דיפ פייק, שזאת טכנולוגיה מבוססת בינה מלאכותית שאפשר ליצור איתה קטעי וידאו מזויפים. הטכנולוגיה מאפשרת רמת דיוק כל כך גבוהה, שקשה להבדיל בינה לבין המציאות. הדיפ פייק כבר עושה לא מעט בעיות כי בני אדם, כידוע, ינצלו כל טכנולוגיה חדשה למטרה אחת ויחידה - פורנו, וכבר משתמשים בה כדי להפיץ שלל סרטוני מין מזויפים של סלביות.
בעיניי ההבדלים בין הדיפ פייק למציאות דווקא כן ניכרים. רואים בתשדיר עם ריבלין משהו מלאכותי באזור הלסת, אבל מצד שני הכל נראה קצת מלאכותי באזור הלסת כיום, גם אצל החיים. "היית צריכה לדעת", למשל, הסדרה החדשה שבה מככבים יו גרנט בתפקיד זקן וניקול קידמן בתפקיד פוחלץ, נראית כאילו השתמשה בטכנולוגיית דיפ פייק. אם לא הייתי יודעת שספי ריבלין כבר לא עמנו, האם הייתי חושדת בזיוף? לא. על אותו משקל, לגמרי יכול להיות שניקול קידמן מתה ואנחנו לא יודעים את זה וכל הסדרות האחרונות שהיא מככבת בהן נוצרו באמצעות דיפ פייק.
הסיאנס המשונה הזה של ספי ריבלין הוא לא החזרה היחידה מהמתים שהתרחשה לאחרונה. ליום הולדתה הארבעים של קים קרדשיאן, קניה ווסט העניק לה הולוגרמה של אביה המת, רוברט קרדשיאן, שאומר שהוא גאה בה. עדן יואל כבר כתב על פתיחת עידן ההולוגרמות ואין ספק שהוא כאן. מצד אחד, ברור שמדובר במתנה מלחיצה למדי, שמתקשרת מעט גם למצבו הפסיכיאטרי של ווסט ותסביך האלוהים שלו. הרי מי עוד יחשוב על שיבה לחיים של קרוב מדרגה ראשונה כמתנת יום הולדת? ומצד שני - מי לא? לצד המופרעות של המתנה הזאת, יש בה הרבה דיוק ומחשבה, זאת מתנה ממש מרגשת. בטח לקים לא נעים עכשיו מזה שהיא נתנה לו תלושים בביי מי.
בדרום קוריאה, תכנית דוקומנטרית בשם "לפגוש אותך" איחדה בין אם לבתה שנפטרה בגיל שבע מסרטן הדם. אתם מוזמנים לצפות בסרטון מתוך התכנית, אם תעצומות הנפש שלכם גדולות מספיק. האם הרכיבה משקפי מציאות מדומה ופגשה את בתה - שעוצבה על ידי שלל מומחים בתחום - לכמה דקות של בכי ותחושת אי נוחות.
יש משהו בהולוגרמה של מנוח כמתנה למשפחתו המתגעגעת, או בדיפ פייק של ספי ריבלין בשביל העמותה למלחמה בסרטן שעובר לנו עוד יחסית בסדר. משהו שאפשר לבלוע כי הוא בהתנדבות ובשביל מטרה חשובה או סתם כי הוא מרגש ופרטי. זה גם מייתר שאלות בנוגע לקניין רוחני, כי אלו לא דברים שנעשים בשביל כסף. המשפחה היא זאת שככל הנראה אוחזת בזכויות על העזבון ההולוגרמי של המנוח איך שלא יחליטו לקרוא לרוח הרפאים הטכנולוגית הזאת, וביכולתם לאשר את השימוש בדמותו של יקירם. הם אולי גם אלו ששואבים ממנה הכי הרבה נחמה: קים התרגשה לראות את אביה, האם הקוריאנית את בתה, אולי גם משפחתו של ריבלין נהנתה לראות אותו שוב על המסך.
כן עולות שאלות מוסריות של הסכמה. המתים כבר מתים, אין את מי לשאול, אבל האם הם היו מאשרים את השימוש בזה בדמותם? כשמדובר בסלבריטאיות חיות שמזייפים להן סרטי פורנו בדיפ פייק זה ברור - אין אישור, אין הסכמה, יש ניצול. אבל כשמדובר במתים, הכל הרבה פחות ברור לנו. ונכון, המקרים המתוארים כאן לא מבזים. קצת מקריפים, קצת "סוף שבוע אצל בארני", אבל לא מבזים. עדיין. כי בואו נודה שמדובר במדרון חלקלק. ספי ריבלין עוד עובר כי סרטן, אבל אם יהודה בארקן יצוץ בפרסומת לזוגלובק? או קחו ידוען מת אחר, אולי כזה שמשפחתו זקוקה לכסף ופתאום מקבלת הצעה לשימוש בדמותו בתמורה לעשרות אלפי שקלים? איך נרגיש עם זה? מה עם פשוט להניח להולכים? אלוהים, אפילו למות בשקט כבר אי אפשר פה.
יכול להיות שאנחנו עומדים בפני גל של נוכחות מתים במרחב שלנו, מפורסמים או פרטיים. הולוגרמות של הורים וילדים יסתובבו עם בני משפחתם כמו עדרי זומבים וירטואלים. ועוד מוקדם לגזור מזה מסקנות עלינו ועל החברה ועל התרבות. אבל אפשר לתהות האם לא נוצרת כאן סתירה בין ההתקדמות הטכנולוגית לבין זו הנפשית. כי לא משנה כמה משוכללת תהא הטכנולוגיה, וכמה ימציאו עוד דרכים לשמוע ולראות ולהרגיש ולשפר את השעתוקים והסימולקרות והאוואטרים והאשליות החזותיות, הסנטימנט עצמו תמיד יישאר הכי בסיסי ועתיק שיש - אנחנו מתגעגעים למי שכבר לא איתנו, ניתן הכל בשביל עוד רגע עם אדם אהוב שמת. הטכנולוגיה מאפשרת לנו להיאחז במתים ולא לשחרר, למרות שהדבר הבריא רגשית הוא, ככל הנראה, להתמודד, לומר שלום, להיפרד.