נארה סמית' בת ה-22 עומדת במטבח ביתה מול מצלמת הטלפון ומלחששת. היא באיפור מלא, עם שמלה צמודה ובטן היריון, יש לה קול מעט מכני ומונוטוני שמזכיר סרטוני ASMR. היא מספרת שהחליטה להכין למשפחתה - כלומר לבעלה ושני ילדיה הפעוטים - טוסטים. היא מראה כיצד היא מתפיחה בצק ללחם, מכינה גבינת מוצרלה בסיר גדול, פסטו ביתי טרי בבלנדר ואז גם חובצת חמאה כדי למרוח על הטוסט. הסרטון ערוך לכדי שלושים שניות אבל יש להניח שבמציאות, עד שחזרה לסלון עם טוסטים לבני משפחתה, עברו כבר שש שעות וכולם מתו מרעב והזנחה.
נארה סמית' היא חלק מטרנד רשת אמריקאי מדובר מאוד ששם נקרא "Trad Wife", ואפשר גם לקרוא לו "איזה יופי שאמריקאים צעירים באינסטגרם חזרו להתעסק בשטויות וכבר לא ממוקדים בשנאה יוקדת כלפינו", אבל כנראה שזה קצת ארוך מדי. ה"טראד" הוא קיצור של "טרדישיונל", כלומר אישה מסורתית, אישה של פעם, אשת חיל. לרוב מדובר בנשים מאמינות - נארה סמית' נשואה לדוגמן מורמוני ונמצאת בתהליך התחזקות (גם מורמונים מתחזקים!), גם נציגות אחרות של הטרנד כמו האנה נילמן ואסתי וויליאמס מספרות הרבה על אהבתן לאלוהים. אם הן היו יהודיות הן ככל הנראה היו מסתובבות עם כיסויי ראש בקוטר של נברשת כדי להוכיח את זה, אבל הן נוצריות ולכן הן מסתפקות בשמלות פרחוניות ותליוני צלב.
ה"טראד ווייף" דוגלת בתפקידי מגדר מסורתיים קשיחים - כלומר הבעל מפרנס והאישה מגדלת את הילדים ומבשלת. מה מבדיל אותה מסתם עקרת בית? ובכן, אותה לא תתפסו בטרנינג וקליפס בשיער. היא נראית כמו דוגמנית הלבשה תחתונה, היא תמיד מאופרת ולבושה ליציאה ולמרות שיש לה מיליון ילדים, בגדיה אף פעם לא מעוטרים בסימני הורות מקובלים כמו נזלת או קטשופ. היא מגדלת את הילדים שלה באופן אנתרופוסופי, לעתים בחינוך ביתי, היא אופה ומבשלת הכל לבד, מאפס, ומתנגדת לאוכל מעובד.
ה"טראד ווייף" נראות כמו פנטזיה של אינסלים - יפות, כנועות ומבשלות. השמרנות והדתיות מגיעה בהרבה מקרים גם עם התנגדות לאמצעי מניעה, לחיסונים ולכל מה שקשור למדע או לפרוגרס. ובהתאם, לעיתים גם עם אידיאולוגיית אלט-רייט ועליונות לבנה (שמגובה בהמון תינוקות בלונדיניים). אבל גם כשהוא לא כולל גזענות, אורח החיים של ה"טראד ווייף" עדיין מהלל צורת חיים מאוד צרה: לבנה, נוצרית, סטרייטית וכזו שחוגגת תפקידי מגדר ברורים. כלומר, זו לא רק אישה שאופה לחם, אלא גם מספרת תוך כדי האפייה כמה היא אוהבת את ישו ולשרת את בעלה.
לנארה סמית' יש שני מיליון עוקבים באינסטגרם, להאנה נילמן כמעט תשעה מיליון עוקבים, אסתי וויליאמס עדיין באזורי המאות אלפים, אבל היא זו שמתרכזת פחות בבישול ויותר בפן האידיאולוגי של הטרנד, שמבחינתה כולל גם לא לצאת מהבית בערב ללא בעלה, לא לטפח ידידות עם המין השני ולהצביע לטראמפ. ההאשטאג tradwife כולל אלפי סרטונים שזוכים למאות מיליוני צפיות, וגם לא מעט פרודיות וביקורת, שהיא כמעט מובנת מאליה - כי מה לנו ולפנטזיה הריאקציונרית הזאת? אחרי כל ההתקדמות שהשגנו, איך נשים מסכימות לחזור אחורה לתלות כלכלית, לחיים נטולי עצמאות ומימוש ולנישואים שאינם בגדר הסכם בין שווים? זה אולי לא "סיפורה של שפחה", אבל זה בהחלט הסטורי שלה.
כמובן שקיימת אירוניה אינהרנטית שעומדת בבסיס אימפריית ה"טראד", והיא הפיכתן של הנשים האלו למשפיעניות מרובות עוקבים שמגלגלות עשרות ומאות אלפי דולרים לחודש, מה שעומד בניגוד לאמונתן שנשים צריכות לשרת וגברים לפרנס. בגדול, "טראד ווייף" מצליחה מפסיקה להיות כזו, כי היא הופכת לדבר שנגדו היא מטיפה בלי הפסקה - אשת עסקים וקריירה ממולחת ורווחית.
סתם עוד לייף סטייל לעשירות
אם נתעקש להתעמק בסרטונים של האנה נילמן או נארה סמית', נשים לב שיש בבסיס התופעה הזאת משהו מעבר לשמרנות. איזו פנטזיה כמעט הולסומית על חיים איטיים יותר, פשוטים, קרובים לטבע, שכוללים משפחה גדולה ותומכת ומזון ביתי ולא מעובד. במקור, המרד הזה הוא לא בפמיניזם, אלא בקפיטליזם. מרד שאפשר לקשר גם למונחים כמו "ההתנערות הגדולה" (ההתפטרות הנרחבת לאחר הקורונה והקושי לגייס עובדים) ו"התפטרות שקטה" (ההתעקשות של העובדים לא לעשות מעבר למוטל עליהם ולתעדף את הבית והמשפחה על פני העבודה). כלומר, יכול להיות ש"טראד ווייף" היא לא אישה שוויתרה על מימוש והישגים לטובת בעל וילדים, אלא חלק מדור שכופר במונחים כמו מימוש והישגים. שמעדיף חיי משפחה, קהילה וטבע. וזה, תודו, נשמע כבר פחות נורא.
ככל שצורכים יותר תכנים, גם די ברור שלא מדובר בתמונת חיים אותנטית. כי באינסטגרם ובטיקטוק אנחנו לא רואים אותן מקרצפות מדי ערב אסלה שישבו עליה שמונה ילדים, אלא מכינות עוגיות אוריאו בעצמן. כלומר - עושות דבר לא הכרחי בדרך הכי ארוכה שאפשר. מיותר לציין שכל אמא מבינה מיידית ש"טראד ווייף" זה שקר מוחלט, כי כשהילדים רוצים פיצה אין לך זמן להתפיח בצק ולהכין רוטב מעגבניות טריות שקטפת בגינה תוך כדי שאת מערבלת גבינת מוצרלה ביתית טרייה. לאף אחת אין שלוש שעות להכין ארוחת ערב, יש לנו עשרים דקות וגם זה תוך כדי אלף דברים אחרים, על זה מבוסס מאזן הרווחים של "טבעול" וכל דבר שמגיע עם המילה "נגיסי".
וזה מבאס, האופן שבו נשים תמיד מוצגות בקיצוניות כלשהי. או שהן תחת הפרפורמנס של "גירל בוס" - אשת קריירה קרה ומרוחקת בחליפת מכנסיים שמתעמרת בעובדיה, או שהן "טראד ווייף" - עם שמלות פטיש מטומטמות ואידיאולוגיה סמי נאצית שרוב הזמן נראות כמו פרודיה. הן יותר פרפורמנס של נשיות מאשר דגם אמיתי שלה.
וכשמציצים מאחורי הקלעים מגלים שרובן פשוט נשים עם המון כסף. גם נארה סמית' וגם האנה נילמן עשירות מאוד או שהתחתנו עם אנשים עשירים מאוד, ולכן יש להן זמן לעמוד מול המצלמה ולחבוץ בזמן שגדודי הילדים שלהן מתוחזקים על ידי מטפלות ומנקות. "טראד ווייף", במופעי האינסטגרם המופרכים שלו, הוא סתם עוד לייפסטייל של נשים עשירות. הן פשוט החליפו את הטייצים של האלו יוגה ומלמולי הוולנס בשמלות פרחוניות ודיבור על אלוהים. ולעוקבות שלהן, נטולות המשאבים, הן מציבות סטנדרט לא אפשרי - בדיוק כמו שעשו לנו עם רזון, או קריירה או מערכות יחסים. תמיד מציבים לנשים מודל שאנחנו לא יכולות לעמוד בו, בלי לגלות לנו שאף אחת לא יכולה, כי הוא עשוי מהמון המון כסף וזוויות צילום ספציפיות.
ובסוף, אפשר גם לחבר את כל הדבר הזה למצבו העגום של עולמנו. כי קל לפטור את הנושא כעוד טרנד לייף סטייל זמני, אבל שווה גם לראות איך הוא משתלב בתמונה הגדולה יותר. זו שכוללת גם את עלייתו המחודשת של טראמפ, את איסור ההפלות בארה"ב ואת התחזקותם של כוחות אנטי דמוקרטיים בכל רחבי העולם. כי בסוף, "טראד ווייף" הוא עוד צעד בהזדחלות העקבית אחורנית, אל עבר השמרנות. והיא אומנם בחירת חיים נשית לגיטימית, אבל רק בהנחה שאנחנו ממשיכות לחיות בעולם שבו עדיין יש לנו את האפשרות לבחור.