אני לא מתכננת לעבור דירה בקרוב. לא שאני יודעת, לפחות. כשוכרת, תמיד תהיה מידה של ארעיות בחיי. תודעת מסקינטייפ במגירה ועצירה של מאית שניה מול כל ארגז קרטון ריק ברחוב - אולי אקח? לכל מקרה? דווקא ארגז טוב. אבל למרות שמעבר אינו על הפרק, אני לא מצליחה להפסיק לבהות בפוסטים ובמודעות על דירות. להשכרה, לקניה, להחלפה. גם כתבות על שיפוץ ואייטמים על "לא תאמינו איך הדירה הזאת נראתה לפני ומה עשינו בסך הכל בעזרת שני טפטים, פרקט, שבירת קיר ומוביל טוב שהעביר אותנו מהחור הזה".
שנייה, עלה בפיד פוסט על סאבלט. כי הרי כל אחד שנוסע לשבוע בברלין חייב שמישהו יישן לו בתשלום על המצעים (קמצנים, טוסו כבר לחופש). גם סאבלט אני לא צריכה, אבל עדיין אבחן בקפידה את כל הפרטים: אזור, גודל וחדרים (נא לפרט את שניהם, כבר ראינו דירות של 60 מ"ר מחולקות לארבעה חדרים), שיפוץ, קומה, מרפסת, אדריכלית. רגע, רגע, יש גג? כאן אני כבר עלולה להתחיל להתנשם בכבדות. השלב החשוב ביותר הוא, כמובן, התמונות. אחפצן חדר חדר, אשפוט את העיצוב ואחלק את הדיירים הנוכחיים לאנשים כמוני, אנשים שאני רוצה להיות, אנשים שלעולם לא אהיה, אנשים שהייתי (סטודנטים, שותפים). אתמקד בכל פינה במנותק מהמכלול ואז אחבר מחדש.
פורנו נדל"ן. הוא יכול לבוא לידי ביטוי בחובבים (דירות מפה לאוזן בתל אביב) או קינק גמדים (דירות בישראל שמדכאות אותי). דירות לקניה וכל פוסט עם המילה "מפלסים" כבר נכנס לקטגוריית בדס"מ. קיימת הלימה בין מידת העניין שאגלה בדירה לבין חוסר סיכויי לדור בה. הרי המחקר הרציני שלי לא ממוקד בחורבות בשפירא, אלא נע על קשת הדופלקסים המהממים עם הנוף לים ועד לדירות גן יפהפיות ומעוצבות. כל מה שידי, מן הסתם, אינה משגת. כי הרי מה זה פורנו אם לא יצירת סטנדרטים לא מציאותיים שיהפכו כל דירה אמיתית שאגור בה לאכזבה בלתי נמנעת.
זה לא ייחודי למרכז, לא מדובר בעוד סטייה של תל אביבים. כולם עסוקים בזה כל הזמן, תל אביב היא פשוט זאת שסובלת מהפער הגדול ביותר בין פנטזיה למציאות. תוכל לבנות את בית חלומותיך בגליל, אבל בתל אביב תחיה בחור קטנטן (במודעה ייכתב: "דירה מתוקה"), מתקלף וכעור מרצפות ("דירה עם אופי"), עם אסלה ליד המקרר ("תכנון אדריכלי"). אנחנו עסוקים בנדל"ן ועיצוב גם מחוץ לפייסבוק ולאתרים ייעודיים. אנחנו מתפעלים ממנו בסדרות טלוויזיה: הבתים ב"שקרים קטנים גדולים" היו הדבר היחיד שהיה יותר משופץ מניקול קידמן, הבתים ב"כאן ועכשיו" הם הסיבה היחידה לראות את הסדרה, ו"הבתים הכי מוזרים בעולם" בנטפליקס לפחות לא טורחת להעמיד פנים שיש צורך בעלילה.
אנחנו נכנסים לכתבת "המלונות הכי יפים בישראל" רק בשביל רעיונות עיצוביים, ולתגית "בריכות אינפיניטי" באינסטגרם כי אנחנו רוצים לראות המון תמונות של בריכות אינפיניטי. בריכות אינפיניטי הן כבר המקבילה לפוד פורן, משהו מושחת שלעולם לא תרשה לעצמך. אנחנו אובססיביים גם לגבי שפצורים פעוטים בבתים שבהם אנחנו גרים (לרוב מדובר ברעיונות שגנבנו מאייטמים או מתמונות אינסטגרם של אחרים). במיוחד כאלה שאפשר לעשות בעזרת וואשי טייפ ממקס סטוק ושידה שאספנו מהרחוב, שאותה נצבע כדי להעניק טאץ' אישי ייחודי שלכולם יש וכולל כניעה למשטור הסוקולנטים והכוננית הצהובה הקטנה.
אדם צריך בית, לרבים אין וגם לא יהיה. העניין המופרז שלנו בנדל"ן נובע מחסר, אותו חסר שהמחאה החברתית הציפה פעם מזמן. תמונות של דירות ברשתות חברתיות הן הויזואליזציה של החסר הזה כי הן מדגישות את הפערים, את ההבנה שלך אין ולאחר יש. לפעמים זה אפילו אחר שאתה מכיר. לעידן האינסטגרם והסטוריז יש קשר ישיר - האם אנשים היו טורחים כל כך בעיצוב דירתם אילו לא היתה להם הזדמנות להעלות תמונות שלה? אולי כן, אבל כשאדם מעלה תמונה של הדירה המהממת שהוא רוצה לסאבלט הוא בעצם אומר - "תראו איפה אני גר". התחושה הנפוצה היא שכל המסבלטים בכלל לא מעוניינים בסבלוט עצמו, אלא סתם רוצים להשוויץ. ואנחנו מסתכלים, ורוצים גם, ובסוף כל זה נאלצים למקם את עצמנו בשרשרת מזון שבתחתיתה נמצאים בערך תשעים אחוז, אנחנו ביניהם.
וזה גם עניין של חשיפה. אנשים מזמינים אותנו להציץ להם בבית ואנחנו, מיידית, שופטים, מעריכים וממקמים את עצמנו שם בדמיון. אנחנו, למשל, היינו מצמידים את הטלוויזיה לקיר והשטיח הזה? חייב ללכת. אנחנו מסתכלים על המטבח שלהם, על הסלון, מאתרים איזה תלתל אבק שהתגנב לתוך התמונה או צל של סל כביסה מלא באחת הפינות. פגמים קטנים שהופכים דירה לבית ומזכירים לנו, פתאום, שאנחנו יודעים איך נראה חדר השינה של אנשים שבחיים לא דיברנו איתם. מה עושים עם כל האינטימיות הזאת עכשיו? אז כל מי שמתכנן לחנוק את הפיד עם תמונות רברבניות של הסלון החדש והמיובא שלו, ראוי שיזכור שזה מגיע עם מחיר. כזה שכולל כמה וכמה חברי פייסבוק שינצלו את ההזדמנות כדי להתנגב פנימה ולהתפלש להם במצעים.