1. נמאס מלייב בסטוריז. חוץ מרובי וויליאמס. וויליאמס עולה כמעט כל ערב - בשעות משתנות אז עדיף להיות עם היד על הדופק. יושב בגופיה מול שולחן עם טושים, מבחר סרגלים, מדי זווית ודפים, ומתחיל לשרבט צורות גיאומטריות חסרות פשר. מולו, ככל הנראה, מחשב שפתוח על גרסאות קריוקי ביוטיוב, שאיתן הוא שר. קורונה-יוקי. המשתתפים בלייב יכולים לבקש שירים או סתם לשלוח לב. מי שהיה במופע של רובי וויליאמס בארץ יזהה את אותן אנרגיות זולות אך ממכרות של מפעיל בבריכה במלון הכל כלול באילת, בתוספת ניצוץ שובבי וזדוני שכל מי שאהבה אותו בגיל 14 כשהוא היה הבאד בוי של טייק דאת תזהה מיד. כיום, אגב, הוא נראה כמו נהג משאית בן 50, אבל זה לא משנה. כי רובי וויליאמס, יודעת כל מעריצה, הוא התרופה. לא בהכרח לקורונה, אבל למשהו. ואין דבר יותר מרומם רוח ומרחיב לב מלשיר איתו את אנג'לס מול המסך. 

    כל זה נכון לגבי רובי וויליאמס. אתם לא רובי וויליאמס. גם אם אתם סלבס. אף אחד לא מעוניין להיות כלוא אתכם במרחב הצר והחנוק של הלייב שאתם מנהלים כרגע ובטוחים שאמור, מסיבה כלשהי, לעניין אותנו. אנא, העלו סטוריז רגילים ושחררו אותנו מהשעמום הזה. 
  2. נמאס שאומרים לנו להתלבש יפה למרות שאנחנו עובדות מהבית. קומי, כנסי לג'ינס, תנעלי נעליים, כן, נעליים, תמרחי איזה אייליינר והתחילי את יום העבודה מהבית, לא תאמיני כמה מדהים תרגישי. המשפט הזה, וכמה וריאציות עליו, נאמרים לנשים שוב ושוב מאז תחילת הסגר והתשובה היחידה אליו צריכה להיות: תגידו לי אתם רציניים? יתרון אחד יש במצב המסריח הזה וגם אותו אתם לוקחים לנו? אני מנהלת יום עבודה שלם, משרה מלאה, עם ילד שמטפטף לי נזלת על השיער, הנחמה היחידה בסיטואציה היא העובדה שאני בלי חזייה כרגע, גם את זה תקחו ממני? תיכף גם תמליצו על ניקוי רעלים ושבוע של מיצים ירוקים. אז סליחה, אבל לא. אני אנצל כל רגע מהסגר הזה כדי להתפלש בטקסטיל מתפורר מסוג פיג'מה ולא, לא מדובר במשהו שהיה נכלל בפרסומת של אליאנה תדהר.

    ואגב, להתייחס לנשים כאילו הן מתלבשות בשביל הכיף, חונטות את עצמן בג'ינס כאקט מעצים ורוחני ומתאפרות בשביל שלווה פנימית זה כבר באמת מזלזל. לא נכליל, אבל חלק גדול מהנשים עושות את כל זה כי אין להן ברירה, כי הפטריארכיה, כי הן צריכות "להיות ייצוגיות", כי ככה הן חונכו ולזה מצפים מהן. אבל בתכלס, מבפנים, באמת של היום יום, ממש כמו שלרוב הגברים נוח לבוא לעבודה בבגדים פשוטים ועם איזה טישירט ונעליים פשוטות, גם לרוב הנשים זה יכול להיות די נחמד. ואם יש משהו שהסגר הזה מוכיח, זה שהרבה יותר קל לחזור לעבודה אחרי ארוחת צהריים כשלובשים טריינינג.
  3. נמאס ממלחמת ההורים נגד הרווקים. לכולם קשה, לכולם מותר להתלונן, זה בסדר.
    (וזה בלי שום קשר לכך שבקרב המסכנוּת הזה ההורים מנצחים, ובגדול, וכרגע ההורים, בסתר, ממש מקווים שתהיה עוד מגפה בדיוק כזאת בעוד עשר שנים, ולא אכפת להם שהם כבר יהיו באוכלוסיית סיכון, העיקר לראות את כל הרווקים של היום עם ילדים בני ארבע בחודשיים-שלושה של סגר).
  4. נמאס משידורי המגפה בטלוויזיה. הכל מתחיל באיחור וזה דופק את ההקלטה בממיר, ככה פספסנו כמה הדחות "אח גדול" וכמה רגעים ממש דרמטיים ב"חתונה ממבט ראשון". ובכלל, כל החדשות האלה אלף שעות ביום, נוהל פיגוע שמסרב להסתיים. וביבי על המסך כל ערב – די, אתה פשוט רוצה תכנית, תודה בזה, אפשר לארגן. וכשכבר משדרים משהו, כל הפרקים מפוצלים וקצרים וכל הפרסומות הן לחומרי ניקוי, כאילו אנחנו לא מספיק ג'רמופובים. וכשערב השידורים מסתיים, מתחילה לקנן בנו החרדה – מה קורה כשגומרים את נטפליקס? זה כמו להגיע לקצה כדור הארץ השטוח ופשוט נופלים החוצה דרך מפל גדול? או שמתגלה מאחורי זה יקום נטפליקסי נוסף שבו יש את הסדרות הבאמת טובות? מבטיחים להגיע ולעדכן.
  5. נמאס להילחץ מביצים. אנשים עוברים בכפייתיות בין מכולת למכולת ומתדרדרים לתהומות של ציטוטים מ"אלכס חולה אהבה" (ובאנשים הכוונה אליי), והדבר הזה צריך להיפסק. מתישהו יגיעו ביצים, או שלא, ואז נלמד להסתדר בלי ביצים. יש מספיק מתכונים של טבעונים ברשת שיסבירו לכם שבננה ושלושה שקדים הם תחליף מעולה בעוגה. אבל הלחץ הזה ממחסור צריך להיפסק. יש לנו מספיק אוכל אחר, אפילו יותר מדי, בואו נרגע. עשינו מספיק קניות בשביל האסון הזה שתקף את הדור שלנו, החלפנו אובססיית צריכה אחת באחרת. הרי זה אסון פריבילגי לדור פריבילגי, אנחנו חיים בעידן היחידי שבו אנשים ישמינו מקטסטרופה וסיפורי האימה שלנו לנכדים לא יהיו על מצוקה ומחסור, אלא על שעמום. אז נסתדר בלי ביצים שבוע. מי ישמע. ואגב, כולה ביצים, זה לא שגזלו לנו מוצר יסוד כמו התבשיל הכפרי של טבעול (לא נשכח ולא נסלח).