איך מגיעים למיקרו נאפ? ובכן, ככה סלבדור דאלי נהג לעשות זאת: שבו זקופים על כורסה כשבידכם מפתח מתכת כבד, מתחתיו הניחו צלחת מתכת הפוכה. ברגע שתשקעו בשינה המפתח ייפול, יפגע בצלחת, ירעיש ותתעוררו באחת. זהו, כל הכבוד, השגתם מיקרו נאפ, כלומר שינה קצרה מאוד וככל הנראה גם שיטה לעינוי שבויים בגואנטנמו.

"סוד השינה המושלמת - איך תשיגו בוסט של אנרגיה מנמנום קצר באמצע היום" הוא ספר עזרה עצמית בנושא שינה מאת אבי ברססט. הספר דוגל בתנומות יומיות (או כפי שהן מכונות בו "נאפ") ומסביר את יתרונותיהן - הן מעוררות, מרעננות ומעניקות אנרגיה לשארית היום. לפי ברססט, יש כמה סוגי נאפ:  הקצרצר של שש דקות, הקצר של 15-25 דקות שהוא האידיאלי, הבינוני של 30-45 דקות שמשפר ביצועי זיכרון ומוריד לחץ דם, והארוך של שעה, שעוזר לזיכרון אבל עלולים להתעורר ממנו עייפים יותר.

הספר לא נוצר בוואקום. בשנים האחרונות הפכה השינה לאחד הנושאים הכי מטופלים בעולם המערבי. זאת כבר לא שינה, זאת "תעשיית השינה", שזה אומר שמעכשיו יש לכם הרבה דרכים להוציא כסף על הדבר היחיד בעולם הזה שעדיין מגיע בחינם. איכות השינה שלנו מעסיקה אותנו, אנחנו מנסים להקפיד על שבע או שמונה שעות שינה בלילה, אנחנו מודעים לחשיבותה, אנחנו מכירים מונחים כמו "מלטונין" ו"שנת REM".

אם פעם האתוס המצליחני גזל מאתנו את השינה, כלומר כל ראיון עם מליונר, או כל מה שאנחנו מגדירים כווינר של החיים האלה, כלל וריאציה על המשפט "אני קם כל יום בארבע וחצי בבוקר כדי לעבור על מיילים תוך כדי שכיבות שמיכה", היום זה אחרת. מצליחנים יספרו איך הם מקפידים על שבע שעות שינה, ובבוקר עושים רבע שעה של מדיטציה תוך כדי לגימת חליטה. בשנים האחרונות השינה הפכה  לסמל סטטוס, כבר כתבנו בעבר על אקססוריז של שינה שכוללים קואוצ'ר שינה, חדר כושר עם אימוני שינה וגם ספרים בנושא מאת אריאנה הפינגטון, גווינת פאלטרו ועכשיו גם "סוד השינה המושלמת".

סוד השינה המושלמת

המהלך פשוט: פעם שכנעו אותנו לישון פחות כדי שיהיו לנו יותר שעות ערות, שהן למעשה שעות עבודה. אבל אז הבינו שבעצם שינה מספקת וטובה יוצרת עובדים יותר יעילים ומרוכזים והתפוקה עולה, אז עכשיו מעודדים אותנו לישון יותר. המנגנון הקפיטליסטי, סליחה על הפומפוזיות, לקח לנו את השינה כדי שנעבוד יותר, ומחזיר אותה כדי שנעבוד יותר טוב. הכל נשאר במסגרת אותה השיטה.

אם לסטות לרגע, אפשר להקביל את זה לתהליך הקפאת הביציות שאפל ופייסבוק הציעו לממן לעובדותיהן. לכאורה מהלך מתחשב: החברות מעוניינות לקדם נשים, להעניק להן את האפשרות להתמקד בקריירה שרובה נופלת בדיוק על שנות הפוריות, שנות העשרים והשלושים. על מנת לעשות זאת מאפשרים להן לדחות את האימהוּת בכמה שנים. אז למה לכאורה? כי הקפאת ביציות היא תהליך פולשני, לא נעים ולא תמיד יעיל, שמטרתו (במקרה הזה) להשאיר נשים כמה שיותר שנים בעבודה, במקום לחשוב על פתרונות הגיוניים יותר. למשל: להכניס את האבות למשוואת הטיפול בילד, להגמיש את שעות העבודה, לחלק חופשות הלידה בין ההורים ושאר רעיונות שיקלו על מי שרוצה להיות אם ועדיין להגיע לתפקיד בכיר.

כלומר, מתערבים לנו בדברים הכי פרטיים, מכפיפים את ההורות ואת השינה לאתוס העבודה והיעילות, במקום להבין שמדובר בשני תהליכים גופניים טבעיים שלאיש מלבדנו אין זכות לשנות אותם. עליהם לקרות בזמן ובמקום שנכונים לנו, ולא לשרת איזשהו תאגיד שיעצב אותם כרצונו, ידחה אותם או יקדם או ימנע אותם.

נחזור ל"סוד התנומה המושלמת", שדוגל לא רק בשנת לילה, אלא גם בנמנום באמצע היום. סליחה, "נאפ". או "פאוור נאפ". אנחנו עושים נאפ, אנחנו מנאפנפים. זה די נורא, אבל נזרום. מסתבר שלא מעט אנשים חשובים דוגלים בנאפ. לפי הספר: "בין השאר מנמנמים קבוע קניה ווסט, מריה קארי, קייטי פרי, טיילור סוויפט...". כיום אפילו חברות גדולות כמו גוגל מאפשרות נאפ באמצע העבודה, בידיעה שכעבור עשרים דקות העובד יקיץ רענן ומרוכז ויגיע לישיבה שנקבעה לו כשהוא יצירתי וחד. לכו תדעו, אולי הרעיון לגוגל פלוס נולד אצל אדם שניפנפ אחרי לאנץ'.

יש כאן ניסיון לשינוי אסוציאטיבי של הנמנום והפיכתו למאפיין של מצליחנים. פעם אמרתם "תנומה" וחשבתם על איטיות, עצלות, חמימות, תינוקיות. דמיינתם אולי איזו קואלה ישנונית שרועה על ענף, עלה אקליפטוס חצי נגוס משתלשל מפיה. לא עוד. אין שום דבר חמוד בנמנום, נאפ הוא מהלך עסקי, ניהולי, בכיר. מנסים לשגר את הנמנום לשדה הסמנטי של שיחות הועידה וישיבות הדריקטוריון. מעכשיו כשתחשבו על נאפ תדמיינו את הקואלה הזאת עם עניבה ואוזניית בלו טות'.

אבל למרות ההסברים וההמלצות - להחשיך, להשקיט, להתאבזר בשלל מוצרים (למשל "קסדת נמנום מבודדת רעש ואור") שאפשר לרכוש עם הספר, הוא לא נדרש לעובדה שיש אנשים, אתם מוזמנים לחשוף את עצמכם בתגובות, שפשוט לא מצליחים להירדם במהלך היום. עם כל הכבוד לאיכויות התנומה היומית, חלקנו לא מסוגלים להניח ראש ולתת למחשבות לזלוג החוצה לכדי שש דקות של פאוור נאפ. חבל, דווקא תכננו להתקדם בחיים.

ולסיום, מה קרה לסתם שנת צהרים? שנ"צ? שקט שיהיה פה בין שתיים לארבע? הספר מזכיר אותה לשנייה, אבל די מתעלם מהקונספט. ובצדק, זה מושג שאנחנו מכירים משבתות ומההורים שלנו ומסיאסטות באירופה. איזו פריבילגיה זאת שנת צהרים. כאילו, באופן כללי העיסוק בשינה הוא פריבילגי, אין יותר צרות עולם ראשון מלהתפלפל על אקססוריז השינה המומלצים או מידת ההחשכה המדויקת של החדר. אבל שנת צהרים? אין סיכוי. אנחנו עובדים שעות ארוכות מדי וכבר לא חיים בעולם של שנת צהרים, המקסימום שנקבל זה נאפ. קצר ותכליתי, לא למען העונג או הפינוק, אלא בשם התועלת והפרקטיות. השנ"צ מת, תסתפקו בנאפ. איזו הרעה בתנאים.