טקס סיום כיתה א'. או גן, או יסודי, מה שקורה אצלכם כרגע. רגע המעבר המרגש ממסגרת קבועה לילדים, למסגרת קבועה אחרת עד אמצע אוגוסט. כי יש גבול, אנחנו עובדים והם ירשמו לכל הקייטנות, כולל אלו שנקראות "קייצנית" ומונהגות על ידי מדריכה שאולי אתם מזהים מהסרט "חרות בגופי" על גואל רצון אבל אין בכוונתכם להתעכב על זה.

עכשיו, עקרונית, כיף להיות ילדים. כיתה א' זה כיף. הכל יחסי, ברור, אבל בגדול מדובר באורח חיים שכולל, מדי צהריים, מעגל ריקודים. אנחנו, באותה השעה, לועסים עלים באשקובית מול מסך בעשר דקות של מנוחה שבהן החמצות חיינו חולפות לנגד עינינו. מעגל ריקודים לוקח. אווירת מעגל הריקודים הזאת ממשיכה גם לטקס הסיום החגיגי שאליו מוזמנים כל ההורים (או רק אחד אם יש קורונה) ושבהם אנחנו בוהים בילדינו מדקלמים, רוקדים ושרים, בעודנו מתפעמים מהכישרון שילדנו.

הסיבה היא, כידוע, שאיננו אובייקטיביים. תרגיל מחשבתי: הסבו לרגע את המבט מהילד המוכשר והמהמם שלכם לילדים אחרים, הביטו בהם במשך שלושים שניות. פתאום כל הדבר הקסום הזה שמתחולל לנגד עיניכם מקבל ממד גרוטסקי. הו אלוהים, ככה זה נראה מבחוץ? איפה עמוס רולידר כשצריך אותו? מה זאת הכוריאוגרפיה הזאת, למה אף אחד מהם לא מסוכרן? למה הילד הזה רץ לאמא שלו בוכה באמצע המופע? אה, רגע, זה שלי. וואו, זאת אפילו לא גרסת בטא של "גוט טאלנט", איפה אנחנו ואיפה טקסי סיום בסינגפור? שם ריקוד זה ריקוד, הקוקו מתוח והמורה לא עומדת מול הילדים ועושה את התנועות כדי להזכיר להם. היא לא צריכה, כי הם למדו הכל בעל פה בעזרת מכות חשמל. איזה גבב תנועות וזיופים, לא פלא שאנחנו אומה עם מעט מאוד הישגים אולימפיים.

כל ילדי הגן ושכבות אלף דוברים שוטף את שפת הסימנים. כאילו, הם לא יוכלו לסייע לחירש ברחוב, אבל הם יוכלו לומר לו "אתה קטן, אני גדול, אני רוצה, אתה יכול"

חזרה לילד שלכם. הגיע תורו לדקלם שורת פרידה גנרית. בכי. אתם מפורקים אל מול הטקסט הבנאלי הזה שהילד שלכם ממלמל. יש לכם חור בלב בצורה שלו, לאן אפשר בכלל להמשיך מכאן? כאילו, לכיתה ב', מסתבר, אבל ברגע הזה אנחנו גמורים. ותיכף נהיה עוד יותר גמורים, כי כל הילדים יפתחו בביצוע לשיר "שווים" של עילי בוטנר ורן דנקר בשפת הסימנים. כל ילדי הגן ושכבות אלף דוברים שוטף את שפת הסימנים. כאילו, הם לא יוכלו לסייע לחירש ברחוב, אבל הם יוכלו לומר לו "אתה קטן, אני גדול, אני רוצה, אתה יכול".

במבט מרוחק, כל הטקסים האלו הם הכנה לטיקטוק. סדרת תנועות מובחנות, מבוצעות במידה אינדיבידואלית של כישרון, שאחרי זה הילדים יקחו אותם לכל האתגרים שיעלו ברשתות החברתיות. תודה לך מערכת חינוך ממלכתית על שטמנת את הזרע הזה אי אז ב"מתנות קטנות". כן, הצעידה במשעולי ההורות תוביל אתכם גם לבכי מול "מתנות קטנות". אחרי זה אתם תנגבו את העיניים בסתר בשולי החולצה, תנשמו עמוק ותסננו בציניות "אלוהים, איזה שיר מבחיל". זה באמת שיר מבחיל, אגב, פשוט הילד שלכם בדיוק שר אותו ונפלתם מתים על הרצפה מרוב רגש.

כי הורות היא קצת לאבד בוחן מציאות. לא בשביל שאנחנו נחשוב כמה מדהימים ונפלאים הם הילדים שלנו, זה תוצר לוואי נרקיסיסטי, המטרה האמיתית היא שהילד יראה את עצמו דרך עיניים שבטוחות שהוא מדהים ונפלא. שהשורה שהוא הקריא - "רסיסים של כוונה, עיגולים של אמונה" כולל לעשות עיגולים עם היד, היא למעשה יצירה שלמה וחד פעמית שעומדת בפני עצמה. הדרך לבריאות רגשית כוללת הורה שמתעלף מולך בטקס סיום.

טקסי הסיום האלו הם הספתח לטקסי הסיום של כל החיים. הם תמיד יהיו גרועים, כי פרידות זה חתיכת חרא מביך, אבל אדם זקוק לטקסי מעבר. זו הדרך שלנו להבין שמשהו מתחיל ומשהו נגמר. בגן ובבית ספר זה מוחשי יותר. התרחשה גדילה, אנחנו מסמנים אותה, אנחנו מצלמים אותה, אנחנו שוכחים ממנה מיד אחרי זה. סיימנו כיתה א', או גן, או בית ספר יסודי, ואנחנו נבכה מול הילדים שלנו לא רק כי הם נפרדים מהגן, או כיתה א' או בית ספר יסודי, אלא כי ככה הם נפרדים לאט לאט מאיתנו. ובסוף, טקסי סיום קיימים לא רק בשבילם אלא גם כדי להכין אותנו לכאב הזה - שאיך אפשר לשאת בכלל - להבנה שחלק מלגדול זה גם ללמוד להיפרד.