באחד הרגעים המצחיקים בעונה החדשה של "מייקל", יסמיניש מקבלת מחזור בהפתעה. היא מכתימה בדם מצעים, כרית, מכנסיים, כיסא משרדי ומה לא. את כולם היא מנסה להשליך מהחלון, מה שמבטא די במדויק את התחושה שחוותה כל מי שיצא לה - פעם אחת או יותר - לגלות שהתבוססה בדמה וחירבה סביבת מחיה באופן שלא ניתן יהיה לנקות מלבד בעזרת להביור.

הסצנה הזאת מצטרפת לרשימה שהולכת ומתארכת של מחזור על המסך הקטן. כי מה לעשות, נשים מקבלות מחזור. מדובר בסיטואציה פחות או יותר חודשית אצל רבות מאתנו, שיש לה משמעויות נרחבות הרבה מעבר לסיטואציות מבוכה ושעד לשנים האחרונות באה לידי ביטוי על המסך בשלושה מובנים עיקריים: 1. פאנצ'ים קומיים על "אשתי בתסמונת קדם וסתית איזה פחד". 2. עלילת קבלת מחזור ראשון, רגישה וסודית, של נערה בסדרות ("קוסבי", "מד מן", "דגראסי" ועוד המון). 3. פרסומות לפדים וטמפונים שבהן נשים לבושות בלבן סיפרו כמה נוח להן עם הפד הסופג את הנוזל הכחול שאמור להיות הדם שלהן בזכות שכבת ההגנה כפולת סיבי השקר כלשהו.

אבל בשנתיים האחרונות חלה תפנית. ב"להרוס אותך", הסדרה המעולה של מיקיילה קול, אנחנו רואים לא רק דם אלא גם קרישי דם, שהם גם חלק די שגור ממחזורים חודשיים סדירים, ועוד גבר שנוגע בקריש וממש אותו תוך כדי סיטואציה מינית. סצנה שהתגובות אליה נעו בין "אני לא מאמינה ששידרו את זה, איזה אושר" (נשים), ו"אני מובחל כרגע אבל גם קצת מסוקרן" (גברים) וכל מה שבאמצע.

גם ב"גמביט המלכה" הגיבורה מקבלת מחזור, באמצע טורניר השח הראשון שלה למעשה, דם נוזל לה על הרגל על מנת להזכיר לנו שהיא שחקנית שח מסוג בת ושזה מגיע עם משמעויות. גם ב"כתום זה השחור החדש" ו"פה גדול" קיבלנו סצנות מחזור, שזה די הגיוני כי אחת מהן עוסקת בכלא נשים ואחת בהתבגרות ונעורים, וזה מה שכלא נשים והתבגרות כוללים: מלא מחזור. מישהי תמיד תהיה במחזור, מחזור מעסיק נשים, וברגע שהן מקבלות קצת יותר זמן מסך, הגיוני שגם המחזור יקבל קצת יותר זמן מסך.

סיטואציית מחזור מעוררת השראה אחרת התרחשה כבר ב-2014, ולא הייתה טלוויזיונית ומתוסרטת. אחת הרצות במרתון לונדון, מוזיקאית בשם קיראן גנדי, קיבלה מחזור לילה לפני המרתון. היא לא רצתה לחוש מוגבלת על ידי פד או טמפון, ופשוט רצה את המרתון בלי. תמונותיה, עם מכנסי הריצה שלה מוכתמות בדם, נפוצו ברחבי הרשת. היא סיפרה על ההתלבטויות שלה לפני הריצה, שאליה התכוננה זמן רב, על ההחלטה לרוץ חופשיה כי "אף אחת לא אמורה לדאוג מהמחזור שלה כשהיא רצה מרתון", ועל שתי החברות שרצו איתה ונשארו איתה לאורך כל המרתון ונתנו לה תחושה מוגנת וחזקה. בעקבותיה אפילו נוסדה תנועת "דימום חופשי" שקראה לנשים לא להשתמש באמצעי ספיגה בזמן המחזור, שכנראה לא מאוד תפסה כי לכולן חבל על המכנסיים שלהן.

הנראות הגוברת של המחזור משפיעה על היחס שלנו אליו והופכת אותו מפיצ'ר גופני שעדיף להסתיר ולחכות שייגמר, לכזה שמותר לדבר עליו, להסתכל עליו ולהרחיב את גבולות העיסוק בו. וזה עובד, אחרי שבמשך שנים נשים נקברו עם טמפונים ופדים, פתאום התווספו אופציות: תחתוני מחזור וגביעוניות. הנראות חושפת צורך, הצורך מוביל לפעולה. ונשים מדברות על זה, כל הזמן, אנחנו משוות תחתוני מודיבודי ות'ינקס ומטורגטות אליהם בפרסומות (נהדרות, אגב, ועם מלא סוגי גוף ונשיות), אנחנו מסבירות זו לזו איך להשתמש בגביעוניות, וכל אחת זוכה לבחור לעצמה את אמצעי ספיגת המחזור המועדף עליה, אם בכלל. כי כמו שקיראן גנדי הזכירה לנו, מותר גם לרוץ חופשי.

הטלוויזיה לוקחת חלק די מרכזי בתהליך הזה שהוא כולו נירמול המחזור. וזה מצחיק, הצורך לנרמל תופעה נורמלית. אבל בגלל שהמחזור הוגבל לאורך השנים לשיח מאוד בסיסי וצר, הוכמן על ידי מילות קוד כמו "הדודה באה לבקר" או "הזמן הזה בחודש" וטמפונים שמסתירים בכף יד מאוגרפת בדרך לשירותים במשרד, המחזור הפך לתקלה. לבאג גופני מגעיל ומסריח שגם מגיע עם מנת ייסורים אינדיבידואלית ושהוא הכל חוץ מכיפי או סקסי או מצטלם.

וזה בסדר, לגיטימי לשנוא את המחזור שלך (ולגיטימי גם לאהוב אותו כי איזה יופי, הגוף תקין, הסייקל פועל, הוסת מווסתת רגשית וכל מידה של היפיות שתחשקי בה). אבל אם הוא כבר כאן אז אולי עדיף, גם לנשים וגם לגברים, לדבר עליו ולראות אותו בטלוויזיה ולספר עליו סיפורים מצחיקים. לכל אחת יש סיפור מחזור מצחיק שגם גברים ייהנו לשמוע (במידת קרבה מספקת, אל תקריפו) או, לחילופין, יחווירו וייעלמו מהשטח, אבל זאת כבר ההתמודדות שלהם. הכל בסדר, כולה מחזור, קצת דם, אף אחד עוד לא מת מזה.