האנושות תמיד תאכזב. וגם מארי קונדו - למרות רמזים סותרים לאורך השנים - אנושית. גורו סידור הבית שכתבה את "סוד הקסם היפני" ואז מינפה אותו גם לריאליטי בנטפליקס, גרמה לנו למיין, לסדר ובעיקר לזרוק. כל דבר שלא מביא לנו אושר, כלומר "ספארקס ג'וי", יש לזרוק. כך נפטרנו, רובנו, בחודש אחד של אקטיביזם דומסטי נלהב, מכל הבגדים שקטנים עלינו או גדולים עלינו והסכו"ם הישן וערימות של סירים וצלחות ורהיטים, כל קופסת המטענים הישנים לסלולרי ששכבה איפשהו ומגירות על גבי מגירות של דברים שאגרנו לאורך השנים והעלו אבק בארונות בלי שהפריעו לאף אחד.
ועכשיו אי אפשר שלא לתהות אם יום אחד, כשניזכר בשק עם הסוודרים הדוחים שהורדנו במיאוס לרחוב כי מארי קונדו אמרה, נפרוץ בבכי. נוכחותם לא עוררה בנו אושר, אבל היעדרם יגרום לנו סבל. כי הם בדיוק יחזרו לאופנה ופתאום יראו לנו קצת פחות דוחים. אנחנו נהיה כמו ההורים שלנו בפעם הראשונה שראו אותנו עם סטן סמית' ואמרו "מה זה, היה לי כזה פעם, אבל זרקתי". והכל באשמת מארי קונדו.
ולמה פתאום אכפת לי מכל הדברים שזרקתי בעצת קונדו? כי היא התחילה למכור חפצים אידיוטיים לבית וזה גורם לי לפקפק בהכל. באתר שלה - שעד לפני שבוע כלל בעיקר מאמרים קצרים עם תמונות ענקיות (איצטרובלים כעזר עיצובי) - התווספה חנות רשת, שבה היא מוכרת את החפצים הכי חסרי תועלת בעולם. וזאת - סליחה על הדרמה - בגידה.
כי לא מדובר רק ביועצת סדר וארגון, אלא באישה שאמרה לרבים מאיתנו משהו שכבר הרגשנו לפני כן ושמחנו לקבל עליו אישור - שאנחנו צריכים פחות. השיטה שלה, קון מארי, הפכה לפועל - לקנמר, שמשמעותו להיפטר מעודף חפצים. היא הפכה לחלק מטרנד המינימליזם והקיימות, ההוויה שלה שידרה משהו אנטי צרכני, היא גרמה לנו להתבונן פנימה ולנסות להבין איזה חללים בנשמה שלנו מילאנו בעזרת חפצים, ולמה אנחנו לא צריכים אותם יותר. לא הפכתי למסודרת בגלל מארי קונדו, אבל היא הייתה אחד הגורמים שבזכותם הפסקתי לקנות. שהעניקו לגיטימציה לגועל מרכישת חפצים, כלי בית, בגדים, נעליים, אקססוריז ואסוס ואלי אקספרס וקניון. היא השתלבה יפה בעולם שבו הולכת ומתפשטת ההבנה שמוסרי יותר להבין מאיפה מגיעים הדברים שאתה קונה, ואלגנטי יותר לוותר על הקניה שלהם. העולם הזה מקבל ביטוי הולך וגדל, בין אם בקבוצות קיימות שונות ברשת, ובין אם בעולם האופנה עם "החיים קצרים, אל תקני את הנעליים" של שלי גרוס ומיכל לוי ארבל. קונדו הייתה בין הכוחות החזקים בז'אנר הזה, ועכשיו היא עשתה סיבוב פרסה והתחילה למכור באתר שלה את כל החרא שזרקתי.
כאילו, לא בדיוק אותו, אבל דברים מיותרים עד כדי כך שהם נולדו כקטגוריית מתנות חג מהעבודה או מאזורי שימור הלקוחות. חפצים שיהיו הראשונים ללכת לפח כשתקנמרו, למרות שבמקרה הזה יכאב לכם הלב כי המחיר שלהם כל כך מופרע. נר ריחני, למשל. לרובנו יש איזה אחד שמעלה אבק בבית, אבל רובנו לא קנינו אותו ב-86 דולר. כן, שמונים ושישה דולרים. או, נגיד, מצלל לכיוון כלי נגינה (tuning fork) לצד אבן קריסטל לטיהור ב-75 דולר. מגש בצורת משושה, שעליו תוכלו לשים את המצלל החדש שאתם לא צריכים, במאה דולר. נעלי בית ב-206 דולר. "מקל שיאצו" שזה, בגדול, ענף עץ, ב-12 דולר. מברשת גוף למקלחת ב- 106 דולר. צמד צ'ופסטיקס מעץ אפרסמון בעשרה דולר. הבנתם את העיקרון.
קונדו חוטפת ביקורת על המהלך הזה בכל העולם, ובצדק. אפילו משווים אותה לגווינת' פאלטרו שמוכרת גם היא מוצרי לייף סטייל אזוטריים במחירים מופקעים לנשים עשירות ומנותקות. אבל האמת שהמקרה של קונדו גרוע יותר, כי הוא מנוגד לכל מה שביססה עליו על הקריירה שלה. ונכון, היא הפכה לגורו עזרה עצמית בתחום שהמלכוד בו מובנה - המוצר שהיא מוכרת הוא כזה שמעודד אותנו לא לקנות, גם לא את המוצר שהיא מוכרת. וכשזה היה בתחומי הספר והסדרה זה היה הגיוני, הספר נמכר במליוני עותקים והסדרה בנטפליקס הצליחה, קנינו ממנה מילים ואידיאולוגיה, אבל זה לא הספיק לה. היא רצתה להרוויח עוד, וכך נקלעה לסתירה הלוגית שבמסגרתה היא מוכרת לנו את כל מה שאמרה לנו לזרוק, רק במעוצב ויקר יותר.
וזה מעפן ונכלולי, במיוחד לעשות את זה לקראת בלאק פריידי כשהעולם נכנס, שוב, לטרלול הקניות הקבוע, שהוא כמו טרלול הקניות הרגיל רק ביותר אינטנסיבי. אבל האמת שבסוף זה לא משנה. הרכבת הזאת, שקונדו הייתה אחד מהמנועים (הרבים) שלה, כבר נוסעת. אלו מאתנו שהפכו, בשנים האחרונות, למעין טבעונים של שופינג, לא ישברו כל כך מהר. בטח שלא מול חנות הרשת האקסקלוסיבית שלה. אז ניפרד מקונדו, אבל יפה, כמו שהיא לימדה אותנו. נודה לה על כך שגרמה לנו לזרוק חצי ארון ולקפל ממש יפה את החצי הנותר, ועכשיו, כמו כל דבר שכבר לא "ספארקס ג'וי", נקנמר גם אותה.