כולם הזדעזעו השבוע מהחידוש של שרית חדד ל"נתתי לה חיי", למרות שעלינו להתפחלץ, לחרוד, לסלוד ולפתוח עצומה נגד הקאבר הדוחה באמת - "הללויה" של עדן בן זקן וגלי עטרי. אבל רגע, נתחיל עם שרית. בסדר, זה לא קאבר מדהים. זה לא קאבר גמר, אני מסכימה. הוא קצת סתמי. ניכר שלא הושקעה מחשבה. אבל גלי השנאה היו מעט מופרזים, הרי זה סתם עוד חידוש לא מזיק, יש אלף כמוהו. אחרי שנועה קירל ואגם בוחבוט חידשו לא מזמן את "אצל הדודה והדוד" (הרבה יותר טוב, אגב), למה זה עדיין מאורע? איך זה דבר שבכלל מפעיל רגשית אנשים, כאילו אנחנו כתבה קפוצת תחת ב-2003 על הנזקים של כוכב נולד? כצפוי, גם אפריים שמיר קפץ לבקר. הרי קאבר ים תיכוני לכוורת זה כמו קטניפ בשבילו, כיסא ריק בליל הסדר שהשאירו במיוחד כדי שהדוד הגזען, המבוגר והמתנשף שלנו יפרוץ פנימה בסערה ויצרח "מזרחים זה קקה!" בלי שאף אחד יטרח להתייחס. כאילו, חוץ משרת התרבות, איך היא אוהבת.

אבל עזבו את שרית, מסתובב בינינו ביצוע קשה בהרבה, האמיצים כבר הזדעזעו מול יוטיוב (המקום שבו אפשר לשמוע גם את "נתתי לה חיי" המקורי וגם את החידוש! אף אחד לא גנב לכם את כוורת!). כשראיתי לראשונה את הביצוע של גלי ועדן ל"הללויה" הייתי בטוחה שאני בדארקנט. זה ביצוע שצריך לשהות בחברת איברים של סינים למכירה או להינעל בכספת של מיליונר חולני שיום אחד ניקולס קייג' יחשוף. ודווקא במקור הייתי בעד. אני משוגעת על עדן בן זקן, חולה על גלי עטרי, ו"הללויה" הוא אחד השירים האהובים עליי ביותר בעולם. מגיע לו להיות שיר השבעים, הוא מקום ראשון בשירי האירוויזיון ששלחנו אי פעם ובטופ טן הכללי שלי, שמחתי שכולם מכירים בעליונותו.

אני אוהבת את "הללויה" כי הוא שיר אופטימי ומלא חיים. הוא בעברית אבל גם חו"לי לגמרי. נבנה לאיטו באווירת מחזות זמר והופך להמנון אמונה עוצמתי ומרומם רוח, כולל פעמוני הקריסמס האדירים לקראת סופו ו-ווקאליות מושלמת של מקהלת כנסייה. זה שיר מרגש קודם כל בגלל הלחן, אבל גם כי יש במילים הכלליות לחלוטין שלו הבנה וסליחה, הוא לא באמת קשור לאלוהים אלא להשלמה עם עצמך והעולם, הוא פשוט ואותנטי, כולו הבטחה אחת גדולה. זה שיר שצריך לשיר לנגמלים בקבוצות תמיכה ופותחי דף חדש ומתגעגעים הביתה. דיאלוג פנימי, שיחת עידוד קטנה בין אדם לעצמו שבסופה הוא אומר "אוקיי, הכל יחסית בסדר".

בהינתן כל אלו, די ברור שהביצוע המחודש פשוט לא הבין כלום. כרגע התלונות עליו מתמקדות בכך שעדן בן זקן טעתה בהגיית אחת המילים וצריך להקליט אותו מחדש, אבל הלוואי וזאת הייתה הבעיה שלו. זאת לא, מדובר בפח. הקליפ, העיבוד, הכל. זה נראה כמו וידאו ביתי שהייתם מכינים לבת מצווה של אחיינית שאתם שונאים. במה קטנה שעליה עומדות גלי ועדן, לבושות רע, מסביבן נשתלו ניצבים באווירת גיוון חברתי ששרים ומנופפים בדגל ישראל וצמידים מאירים, אפילו מירי רגב מופיעה לשנייה. אבל למה? הרי יש תקציב לחגיגות השבעים, את חלקו יכלו להשקיע בקליפ סביר ובצוות קריאייטיב שלא מורכב משלוש אבנים וגופה. זה נראה כמו קליפ מלפני שלושים שנה, וידאו שעולה בפייסבוק של החינוכית וכולנו מגחכים על היושן.

היעדר הכריזמה ושאר הרוח ניכרים במיוחד בעיבוד המוזיקלי הצ'יפי, המיושן, מאזורי הטראנס נצחונות הניינטיזיים, שמוסיף גם את המימד הפשיסטי לכל העסק. רוצים להוסיף בית על ישראל ולצמצם את השיר הנפלא והאוניברסלי הזה - אותה אוניברסליות שהביאה לנו את המקום הראשון באירוויזיון - ללאומיות אינטגרלית ומדכאת? מילא, בחירה שלכם, אבל למה באופן כל כך צורמני ומרושל? אפילו האסתטיקה הלאומנית שלנו פרטאץ'.

"הללויה" הוא בהחלט שיר השבעים שאנחנו זקוקים לו, אבל לא ככה. לא את הגרסה הקרה והזולה והטכנית ונעדרת הרגש הזאת, אלא את הללויה המקורי והיפה והחומל. זה שמשכנע אותנו שלא משנה מה, תמיד יש תקווה ותמיד יש סיכוי שמחר יהיה יותר טוב.