נפתח במובן מאליו: "אמילי בפריז" היא לא סדרה טובה. היא כתובה גרוע, היא משוחקת גרוע, הבגדים בה מכוערים והיא עוסקת באינפלואנסרית אינסטגרם שזה, סליחה, אין לזה הצדקה, באמת. כולם מסכימים ש"אמילי בפריז" זאת הסדרה הכי גרועה של הרגע, ושבלתי אפשרי להפסיק לצפות בה. הצופים חובטים בה, המבקרים גם, הצרפתים נעלבים ממנה - וכולם מחכים לעונה השנייה. איך אפשר להסביר את זה? מה השתבש בעולם? למה התמכרנו לזבל הזה במקום לראות את הסדרה האמיתית שמגיעה לנו - דרמה שמבוססת על סיפורן האמיתי של ארבע נערות אולפנה שנעצרות בבולגריה על הברחת גת?
"אמילי בפריז" היא תופעה ששווה לפענח, אבל לפני כן נזכיר שמדובר בלהיט הנטפליקסי האחרון של דארן סטאר, יוצר ומפיק על שאחראי, בין היתר, ל"סקס והעיר הגדולה", "מלרוז פלייס" ו"בברלי הילס 90210". אמילי היא לילי קולינס האיומה שמגיעה לפריז במסגרת רילוקיישן, וכובשת אותה עם אפס כריזמה וסטייל. היא עובדת בחברת שיווק והופכת במהירות וללא שום סיבה גם למשפיענית אינסטגרם. נטפליקס לא משחררים נתוני צפייה, אבל "אמילי בפריז" נמצאת במקום הראשון בישראל מהרגע שעלתה לאוויר, וככל הנראה מדובר בהצלחה עצומה בעולם כולו.
חשוב לציין שלילי קולינס היא אחת הבעיות המרכזיות בסדרה. קולינס היא פשוט לא שחקנית טובה וגם אין בה מספיק כריזמה על מנת לפצות על זה. אמילי הופכת לכוכבת בשמי הסושיאל של פריז וכל גבר שהיא פוגשת מנסה להתחיל איתה, והצופה פשוט לא מצליח להבין למה. היא הרי כל כך סתמית. האדם שהכי מדייק לגביה הוא פייר קאדו, מעצב על שהיא פוגשת (וכמובן, כובשת גם אותו) וקורא לה "רנגארד" - בייסיקית, חסרת טעם. הבעיה היא שאמילי אמורה להיות הבת של השכן - אמריקאית פשוטה אך מלאת קסם אישי וחן, אבל בהיעדר קסם אישי וחן היא סתם אמריקאית פשוטה. רנגארד. וגם הסדרה רנגארד. לא עושים כאלו יותר היום, בטח שלא בכבלים ובשירותי הסטרימינג, אבל אפילו כמעט שלא כבר ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות, שהן בעצמן רנגארד. זו צפייה מאוד מיושנת, מאוד בסיסית ונעדרת אדג', אנחנו לא רגילים לטלוויזיה כזאת יותר, בטח שלא באנגלית.
לאורך כל הסדרה כולם מעליבים את אמילי, ולא אכפת לה בכלל. היא שומרת על מצב רוח טוב, גבות מסורקות ואנרגיות גבוהות ובלתי נסבלות. הקולגות של אמילי מתנהגים אליה נורא, ואפשר להבין אותם, קשה לחבב אותה. גם אותם, אגב, אנשים ששני התחביבים שלהם הם לעשן, לבגוד ולהעליב את הזולת. הסדרה כל כך סטריאוטיפית לגבי צרפתים שלא נתפלא אם היא תוביל למשבר דיפלומטי. מצד שני, זה לא שהאמריקאים יוצאים בה מי יודע מה.
אבל העניין הוא כזה - אנחנו בסגר, והעולם בשלבים שונים של סגר יחד איתנו. וגם אם לא, תיירות בפריז לא מאוד מתרחשת כרגע. אנחנו נעולים בלוקיישן היחידי שהוא החיים שלנו, והרגע הודיעו שכיתות א-ד יחזרו רק בנובמבר. אין דבר רחוק יותר מפריז, פריז היא זיכרון. "אמילי בפריז" היא הדרך שלנו להיות שם קצת גם. אנחנו חנוקים, אנשים עוברים למושבים או חולמים על זה, הפנטזיות הן על מרחב, על שינוי, או אפילו סתם על להיות בחוץ, בגלל זה אנשים גם כל כך מסורים להפגנות. "אמילי בפריז" מייצגת את הדבר העיקרי שנלקח מאיתנו - חופש. גם במובן של חירות וגם של חופשה, וגם במובן העמוק יותר, של החיים שנלקחו מאיתנו ומי יודע מתי, אם בכלל יחזרו.
ההשוואה הכי טובה ששמעתי ל"אמילי בפריז" היא חמישים גוונים של אפור בלי מין. כי יש בה את מימד הפנטזיה שלא מנסה אפילו לחקות חיים אמיתיים. סדרה על בחורה שהכל הולך לה מעולה, היא רזה למרות שאוכלת קרואסונים, יש לה מלא עוקבים באינסטגרם, היא צודקת בעבודה בכל פרק מחדש (וכולם מודים בזה) והיא שוכבת עם גברים יפים. ואת כל זה היא עושה תוך כדי שהיא רנגארד, אז תחשבו לאן אנחנו יכולות לשאוף! אמילי היא דמות שלא מתפתחת, וגם לא מתמודדת עם כישלון או אכזבה אמיתיים. כל מה שהיה יכול להוסיף עומק או דרמה נבעט החוצה והתוצאה נעדרת איום. אפשר לצפות בה תוך שלווה מוחלטת ובידיעה שהכל עומד להיות בסדר גמור. ובמציאות הנוכחית זה מרענן, זה מהנה, יש לנו מספיק דרמה ואיום בחיים עצמם.
"אמילי בפריז" היא קלישאת התיירות שאנחנו חולמים עליה בימים אלו. וזאת לא רק פריז, המציאות שלנו הפכה לכל כך קטנה ומוגבלת, שלבהות בערימת הקצפת הזאת מרגיש כמו נחמה. זאת האכילה הרגשית של הסדרות, וכולנו נופלים פה ושם באכילה רגשית. זאת צפיית נחמה, והיא לא יכולה להיות מאתגרת או חדשה או אחרת. זאת סדרה שלכולם יש מה להגיד עליה, שאיחדה מליוני אנשים ברחבי העולם בבוז משותף, אבל האמת היא שאין טעם לשנוא את "אמילי בפריז", עדיף לצפות בה בכיף, מתוך השלמה וסליחה וחמלה והודיה. היא לא הסדרה שאנחנו רוצים, אבל היא הסדרה שאנחנו צריכים. סדרה רנגארד לתקופה רנגארד.