"צנועה, נפלאה ואוהבת אדם" (חדשות 2), "אישה צנועה, נוחי על משכבך בשלום" (וואלה!), "צנועה, ענווה, מלאת חום וחמלה" (מעריב), "אישה צדקת, צנועה, ישרה דרך" (תאגיד השידור, מתוך ההספד של דרעי), "אישה חכמה, צנועה ונעימה" (מתוך ההספד של סתיו שפיר), "נחמה לימדה אותנו צניעות, ענווה ואהבת אדם" (מתוך ההספד של ניסנקורן) "צניעותה תלווה אותנו" (חדשות 13), "עוגת התפוזים הצנועה, הפשוטה והנהדרת של נחמה ריבלין" (הארץ).
צנועה. זו המילה החוזרת שהוזכרה השבוע בהספדים של נחמה ריבלין. וזה מעניין, כי אמנם צניעות זו תכונה נחמדה, אבל יש אלף תכונות אחרות יותר מעניינות ממנה שריבלין, כך התרשמנו ממנה, התברכה בהן. חכמה, מצחיקה, ישירה, חדה, אוהבת ספר ותרבות, נעדרת גינונים, מתחשבת, אנושית, כיפית, ממזרית, שנונה, רחבת לב, אופטימית, מגניבה, בעלת תסרוקת מושלמת, מבינה עניין, קלאסה ברמות. אבל ה"צנועה" הזאת חזר כל הזמן, קצת כמו בהקשרים של יוצאי אתיופיה. כתבה על אתיופים? מישהו כבר יזכיר "העדה הצנועה הזאת". אז הנה, זה הודבק גם לנחמה, אשת הנשיא הלא אתיופית.
למה היה כל כך דחוף להזכיר שוב ושוב את המילה צניעות בהקשר של ריבלין? כאילו, כי היא לא רדפה גינונים ושררה ודרשה שיקראו לה נחמה, שזה מקסים, אבל זו לא הסיבה היחידה. צניעות לא הייתה התכונה המרכזית שלה (וגם אם כן - כשתמותו, האם תרצו שזה יהיה הדבר העיקרי שיאמרו עליכם?), זאת הייתה רמיזה עדינה שהעיקר בה הוא מה שלא נכתב. נחמה ריבלין צנועה, לעומת מישהי אחרת שלא. זה הלעומתיות - ריבלין הייתה צנועה (נכתב), לעומת שרה נתניהו (משלימים לבד בראש). האחת דורשת שיפנו אליה בתארי כבוד, לובשת בגדי מעצבים חו"ליים, רודפת כבוד, מזמינה ארוחות בעשרות אלפי שקלים ועושה רושם מטורלל, השנייה לובשת עיצובים ישראליים של משכית (שעולים לא פחות, אגב. פשטות היא דבר יקר. זו לא צניעות, זאת קלאסה), אוהבת עוגות שמרים, דורשת שיקראו לה רק "נחמה" ולא עושה מעצמה עניין גדול. ה"צניעות" היא כזה ערך שמתמוגגים ממנו רק בגלל ההשוואה האוטומטית הזאת בראש.
אז בואו לא נעמיד פנים, למרות ההזדעזעות מהבדיחה סרת הטעם של אפרים שמיר, שכתב "חבל שלא שרה" - מדובר בסתם המשך (גרוע) לכל מה שהכותרות לא כתבו אבל כן התכוונו אליו במילה החוזרת הזאת, "צנועה": איזה באסה שאישה מהממת כמו נחמה ריבלין מתה ואנחנו תקועים פה עם שרה.
צניעות היא מעלה, אבל רק בהקשר של כל מי שהוא לא גבר או לבן. נכון, אצל פוליטיקאים תמיד מתרפקים על בני בגין הצנוע שנוסע באוטובוסים, אבל זה בונוס, זאת לא תכונה עיקרית. אצל גברים מספיק שתהיה לא גנב כדי שיתארו אותך כ"צנוע". אצל נשים, זאת מילה שטומנת בחובה עולם שלם של הסתרה: לא דוחפת את עצמה, לא חושפת את עצמה, לא חושבת שהיא מי יודע מה, לא מנסה להתבלט, לא מנקרת עיניים, מסתפקת במעמד שלה. יש בזה קצת אנטי אמביציה. גם בהקשר האתיופי, אגב, ה"צניעות" מקושרת לאנטי אמביציה וללעומתיות - אלה נחמדים, לא עושים רעש, לא דורשים כמו הרוסים, נשארים בקראוונים שלהם ולא מנסים להתקדם. בגלל זה מחאות האתיופים - שהן טובות, נחוצות וראויות וכולנו צריכים לעמוד מאחוריהן - בלבלו אנשים. פתאום הם נתפסו קצת כאויבים, בבחינת "מה הם קופצים אלה", לחסום כביש ולעמוד על שלך זה לא צנוע.
להיות צנוע זאת תכונה חברתית ורגשית נחמדה, בעיקר כי אנשים שחצנים הם בלתי נסבלים. תמיד נעדיף לשהות בחברת אדם בעל הומור בריא, שיודע לצחוק על עצמו ועל הסביבה, לא חושב שהוא כזה מדהים ולא רודף אחרי כיבודים או חינמים מתוקף איזשהו מעמד שנדמה לו שיש לו. כלומר יותר מצניעות, הכוונה היא לאחותה החצי זהה - ענווה.
אבל צניעות - במובניה המקצועיים - זאת לא מילה שמקושרת עם מצליחנים, עם מנכ"לים, עם ראשי מדינות (ובסדר, פעם הם גרו בצריף, הם היו פשוטים והסתפקו במועט כי כל המדינה הזאת חיה תחת השורש צ.נ.ע, אבל זו לא הייתה צניעות כחלק ממבנה נפשי). זאת תכונה של להישאר במקום, בגלל זה היא מקושרת באופן מחמיא לנשים. צניעות זה, בין היתר, לא לשנות את הסדר הקיים.
עוד פירוש של המילה "צניעות" נוכח לאחרונה בחיינו גם מהכיוון המתיש של "צניעות זאת מלכות" ומחאת המכנסונים שחוזרת כל כמה שנים, בכל פעם שמישהו נזכר שדחוף לו להעיף הביתה תלמידות שאינן לבושות מספיק לטעמו. והן נאלצות, ב-2015, 2016 או 2019, להסביר לו שוב, בעדינות, שזה לא העסק המחורבן שלו ושאי אפשר להחיל על בנות חוקים שלא קיימים לגבי בנים. זה ההקשר הפיזי של צניעות, שמודד את אורך החצאית ביחס לברך או שרוול החולצה ביחס למרפק. המדידה הזאת מתבצעת רק על נשים, כי הן אלו שצריכות להתכסות. הביטוי הוא "לקבל על עצמן צניעות", כשהמשמעות האמיתית היא שכופים עליהן אותה. צניעות, בכל הנוגע ללבושן של נשים, זה מושג מכובס שמשמעותו האמיתית היא משטור מיני. בהקשר הזה, צניעות היא מילה שמרנית, כופה ומאיימת.
בהקשר של נחמה ריבלין, הצניעות היא מילה שגלומה בה, בין היתר, התרפקות על עולם שהולך ונעלם שטמונה בו לא מעט ביקורת על זה הנוכחי. בתחום המכנסונים, זה מונח ריאקציונרי של אנשים שרוצים להחזיר אותנו אחורה על ידי כפייה. כך או כך, זה תמיד פוליטי, וזה תמיד על הגב של נשים (או של אתיופים). ברגע שצניעות הופכת לדגל היא לא צניעות יותר. היא משהו אחר - ניסיון שליטה, אמצעי ביקורת, כלי השמצה. ומכל זה, עם כל הצניעות, אנחנו קצת יותר טובים.