החלק השלישי של "הרומנים הנפוליטנים" יצא השבוע בתרגום לעברית, אבל במקום להניח עליו את ידיי נאלצתי לצפות ברימייק של לייפטיים ל"חופים". מה הקשר? ובכן, בעוד מילניאלז צעירות בוחנות את החברויות הנשיות שלהן ותוהות אם הן אלנה או לילה מ"הנפוליטנים" (טוענות בקול שהן אלנה ובסתר מרגישות כמו לילה, או ההיפך), את אותו תהליך בדיוק עברו ילדות שנות השמונים עם "חופים". מי את, ברברה הרשי היפה והטראגית או בט מידלר המוכשרת והקולנית?
לא מפתיע שרימייק ל"חופים", קלאסיקת הבכי והחברות הנשית מ-1988 בכיכובן של ברברה הרשי ובט מידלר, יצא דווקא עכשיו. בשנים האחרונות כל סרט אייטיז זוכה לחידוש (במאי הקרוב תצפו גם בהשמדה של "ריקוד מושחת", שיהפוך לסרט טלוויזיה עם אביגיל ברסלין בתפקיד בייבי) וגם החברות הנשית היא תמה אהובה שזוכה לתחיה מחודשת. זה לא רק הפופולריות של אלנה פרנטה, "גירלז" ואנה ואלזה, אלא גם קבוצות נשים בפייסבוק שהפכו לחלק משמעותי מחיינו (לא, זה לא קורה רק בישראל). חברות נשית היא תחום כל כך טעון, מורכב ורגשי, שטבעי שכולנו נחפש טקסטים שעוסקים בו באופן מדויק ומעורר הזדהות. "חופים" היה אחד כזה. אמנם כשעלה לאקרנים הוא נחשב לזבלון רגשני שזכה לביקורות לא אוהדות, כיום הוא כבר קלאסיקה מיתולוגית. שתי נשים שונות לגמרי - אחת תוססת, ענייה ושאפתנית ואילו השנייה עשירה, יפה ועדינה - שהזכירו לנו שחברות תמיד יהיו שם אחת בשביל השנייה. לא במובנים של פרגון וירטואלי נצחי לכל הסופריות/מאמות/שוות, כאלה יש לנו אלף, אבל רק חברה אמיתית תאמץ את הבת שלך כשאת מתה ממחלת לב נדירה.
החידוש של לייפטיים כולל את אדינה מנזל (קולה של אלזה מ"פרוזן") בתפקיד סיסי בלום שאותו גילמה במקור בט מידלר, ואת ניה לונג בתפקיד הילארי וויטני. ניה לונג היא שחקנית שחורה (נתעכב על הנקודה הזאת בהמשך) שנראית כאילו יצאה מסדרה של שונדה ריימס, ומנסה להכנס לנעליה של ברברה הרשי. הליהוק, על פניו, לא רע. ווקאלית, מנזל היא תחליף הולם למידלר וניה לונג באמת נורא יפה. העניין הוא שזה לא עובד. לא היחסים ביניהן ולא הסרט עצמו. מדובר בגרסה ונילית ומקוצרת (הסרט מ-1988 ארוך ביותר מחצי שעה), שהופך את החברות בין סיסי להילארי למונטאז' ריק שכולל חלופת מיילים וריב. שתי הדמויות עוקרו מכל מורכבות שהייתה בהן (אגב, את סיסי הילדה גילמה במקור מים ביאליק שהייתה אז בת 11 ונראתה כמו גרסה מוקדמת להאני בו בו רק עם סיגריה. ברימייק היא הפכה לסתם ילדת דיסני מעצבנת, בלי סיגריה) וקשה, באותה המידה, להאמין גם לאהבה הגדולה וגם לקנאה ביניהן. ואם לא תאמיני, בקושי תבכי. ובקושי לבכות ב"חופים"? מיותר. כמו ללכת ל"חמישים גוונים של אופל" ולא להתחרמן (גם קרה). תוסיפו לזה גרסה חיוורת ולא מרגשת לפזמון הנרקסיסטיות "Wind Beneath My Wings" ובאמת שאין כבר טעם לחיות.
אז הרימייק ל"חופים" מעפן, אבל שווה להתעכב על הליהוק של ניה לונג השחורה לתפקיד הילארי וויטני. מעניין שבגרסת 2017 השם הילארי וויטני, שהיה חסר משמעות כשיצא הסרט, פתאום מרגיש מאוד טעון – האישה החזקה שלא נבחרה לנשיאות, הזמרת השחורה שכבר הספיקה למות באופן טראגי. רימייקים "שחורים" הם לא המצאה של השנים האחרונות. כבר ב-1978 יצאה גרסה שחורה ל"הקוסם מארץ עוץ" – "דה וויז" עם דיאנה רוס ומייקל ג'קסון שהייתה די פנטסטית, בניינטיז יצאה רימייק ל"סינדרלה" עם וויטני יוסטון וברנדי וב"המועמד ממנצ'וריה", רימייק מ-2004 לסרט באותו השם של היצ'קוק, כיכב דנזל וושינגטון. אבל בשנים האחרונות זה קורה הרבה יותר. גם רימייקים באופן כללי, אבל גם תוספת של כוכב שחור או קאסט שלם שחור. המחזמר "אנני" חודש עם שחקנית שחורה, "קראטה קיד" עם הבן של וויל סמית', "מגנוליות מפלדה" (גם הוא של לייפטיים) עם קאסט שחור שלם, כבר שנים מדברים על ג'יימס בונד שחור (אידריס אלבה) ועל ספיידרמן שחור, במחזה "הארי פוטר והילד המקולל" מגלמת את הרמיוני שחקנית שחורה, ברימייק הטלוויזיוני ל"מופע הקולנוע של רוקי" שחקנית טרנסג'נדרית שחורה מחליפה את טים קארי, במחזמר המצליח בברודוויי, "המילטון" (הידוע בכינויו "זה שלא תצליחו להשיג אליו כרטיסים לעולם"), את כל האבות המייסדים של ארה"ב מגלמים שחקנים לא לבנים ובאמת שיש עוד המון.
אפשר לראות את המגמה הזאת כסוג של אפליה מתקנת, אחרי הכל במשך עשורים שחקנים לבנים גילמו תפקידי שחורים, אסיאתיים או היספאניים (אפילו לא בסרטים ממש ישנים, נגיד אנג'לינה ג'ולי ב"בכח הלב" שגילמה את אשתו של דניאל פרל שהיא חצי שחורה). כלומר מה שאנחנו מכנים היום באופן ביקורתי "whitewashing", היה בעבר פרקטיקה די מקובלת (הנה רשימה מאוד ארוכה של סרטים שעשו ווייטוושינג). היום הטענות הן כבר הפוכות, לבלאקוושינג (שבניגוד לווייטוושינג לא נחשב לגזענות, אולי רק בעיניהם של כמה מעריצי "ספיידרמן" שלא מצליחים להתמודד עם שינויים מהקומיקס). כלומר, ההנחה היא שאם שנים ארוכות שחורים הסתפקו בתפקיד החבר המצחיק והסטריאוטיפי או המכר שירצח ראשון, יש בזה אפילו קצת צדק. וכולנו נסכים שללהק ספיידרמן שחור מרגיש פחות לא נוח מללהק, נגיד, מרטין לות'ר קינג לבן. הרי ווייטוושינג מתרחש עד היום ואנחנו בכלל לא שמים לב, כמו שאפשר לראות בסרטון הכיפי הזה מג'ון אוליבר, אבל לגדול על "חופים" ולראות את הילארי וויטני לבנה מרגיש לנו משונה.
כך שלהחליף דמות לבנה בשחורה זאת דווקא מגמה חיובית, במיוחד ברימייקים, כי יש כאן ניסיון לתקן אחורנית היסטוריה לבנה לגמרי, מדירה ולא מייצגת. הבעיה היא שהרימייקים האלה לא טובים. לפחות רובם. "אנני", "קראטה קיד", "מגנוליות מפלדה" ו"חופים" התגלו כחידושים עצלים ומבאסים שלא מתקרבים למקור. לגעת בקלאסיקות זה תמיד מסוכן והדיון על היעדר ההשראה ואווירת המיחזור המאפיין את הרימייקים כבר מוצה, ברור שעדיף לראות את המקור. תמיד עדיף לראות את המקור. אין קשר למי ליהקו אליו, כי רימייקים תמיד יוצאים גרוע. "בן חור", "כוכב הקופים", "מכסחות השדים" (וומן וושינג?), "זיכרון גורלי" - כולם גרועים גם בלי בלאקוושינג. למעשה, אני אצפה שוב בגרסה המקורית של "חופים" כדי למחוק לעצמי מהראש כל זכר לחידוש.
העניין הוא שלרימייקים עם דמות שחורה דווקא יש ערך. אמנם יש יותר ערך ליצירה שחורה מקורית כמו "אימפריה" או "אטלנטה" או "אינסקיור", אבל גם להם יש ערך. כי אם הייתי אמריקאית, או יותר נכון, אמריקאית שחורה והיה לי ילד בן עשר שעדיין לא ראה את "קראטה קיד" או את "אנני", הייתה לי התלבטות. הגרסה הישנה טובה יותר, אבל בחדשה הוא יכול למצוא את עצמו כי היא טקסט תרבותי שלא מדיר אותו. ואולי זאת הבעיה האמיתית עם הרימייקים הגרועים אך הנכונים פוליטית – הם מתקנים עוול אחד ויוצרים אחר. כי כל מי שתראה את הגרסה החדשה של "חופים" בלי לראות את המקורית ככל הנראה לא תתרגש או תבכה יותר מדי. היא תרוויח גיוון גזעי, אבל תפסיד את "חופים".