1. ברחבי העולם, מסתבר, כמה אנשים זועמים על נטע ברזילי על כך שהופעתה באירוויזיון שאלה מוטיבים מהתרבות היפנית. הטענה היא שמדובר בניכוס תרבותי, כלומר אימוץ אלמנטים מתרבות שונה, הוצאתם מהקשר, ניצולם ומסחורם. לרוב מדובר גם בתרבות נחשלת, כך שמדובר למעשה בסוג נוסף של דיכוי. בארה"ב הנושא די חזק, לא תמצאו כבר לבנים עם תסרוקת צמות של שחורים (סלבס שיעשו זאת יזכו לשיימינג) וגם לא מקובל יותר להתחפש בהלואין לאינדיאני או מקסיקני. הטענה היא שמדובר במעין הרחבה של בלאקפייס, כלומר צביעת פנים של לבנים לשחור בתחילת המאה הקודמת במופעים ובהצגות, שכיום נחשבת לסמל לגזענות.

בצורתו המוגזמת, ניכוס תרבותי הוא חתיכת ניג'וס שכולל טענות לפיהן ללבנים אסור לעשות היפ הופ או טוורקינג (כי זה שייך לשחורים) או יוגה (כי זה שייך להודים), או להשתמש במילה "אקזוטי" כשהם בחו"ל. כמצופה מעולם של פליטים, מהגרים ואינטרנט, שכולו פיוז'ן אחד גדול, זה לא נגמר. יש יותר דוגמאות לניכוס תרבותי מאשר מילים של אסקימואים לשלג, ואלו בדיוק מסוג הדברים שמוציאים לפוליטיקלי קורקט שם רע. הם, והבחור שיגיב שכבר לא לעניין להגיד אסקימואים ומקובל להשתמש במילה אינואיטים (ואז ילך לעשות ריפורט על שיר ראובן). וזה נכון שהופעתה של נטע על הבמה נראתה כמו שילוב בין מלכודת תיירים בטוקיו לקליפ של סטטיק ובן אל, אבל ההקשר חשוב גם הוא: מדובר באירוויזיון, ערב אירופאי מופרך שלא מציית לחוקים של חלל, זמן, טעם או תקינות כלשהם. בכלל, אין כאן אלמנט של ניכוס תרבות מוחלשת, נטע ברזילי לא באמת ניצלה את התרבות היפנית, היא לבשה קימונו. רוצים ניכוס תרבותי אמיתי? הקאברים של שפיטה, נגיד.  זה בדיוק ההבדל בין המחווה וההשראה של נטע לבין פרודיה, דאחקה, או הלעגה.

נטע ברזילי בארץ נהדרת (צילום: ארץ נהדרת, קשת12)
הממממ | צילום: ארץ נהדרת, קשת12

2. ובגלל שגם אני נודניקית: אחרי שחידדנו את ההבדל בין בלאקפייס (רע) לבין ללבוש קימונו (מחמיא למבנה גוף מלא), ננסה לתהות לרגע לגבי חליפות שומן. כלומר, איפה הן ממוקמות על הסקאלה הזאת? כנראה שאיפשהו באמצע, לפחות במקרה של נטע ברז. כי לא מדובר בהלעגה, כזאת שעברה סבבה בניינטיז אצל מוניקה ב"חברים" אבל היום לא היה קורית. במקרה של נטע מדובר בהערצה, היא האישה הכי אהובה בישראל כרגע. אבל אולי כן שווה לעצור ולחשוב רגע, כי באמת מדובר באוכלוסייה שסובלת די הרבה הצקות, לעג וביזוי. שמנים הם האנשים האחרונים שעדיין אפשר להיות דוחים אליהם סתם ככה, לא פלא הם שמקבלים גם את הבלאקפייס האחרון שעוד מותר. אבל רגע, בטח תגידו - אנחנו צריכים חיקוי של נטע והיא, מה לעשות, שמנה. גם גארי אולדמן מגלם את צ'רצ'יל והוא לובש חליפת שומן ועושה את זה מדהים, היינו מוותרים על תצוגת המשחק שלו בשביל הפוליטיקלי קורקט? בחיים לא. אבל אולי, במקרה של תכנית בידור, יש עוד כמה אופציות? נגיד, להסתמך על נוכחותה האמיתית (גם ככה כל העסק שם הרגיש קצת SNL והיא הייתה חמודה) או, גם אופציה - לקחת שחקנית שמנה לגלם אותה. ממש כמו שאפשר לקחת שחקן שחור במקום לעשות בלאקפייס (שבואו, חלאס, זה כבר באמת סתם מגעיל) כדי לחקות אתיופים או את אובמה.

 3. דברים שאנשים שנשבר להם מהחגיגות אומרים:

א. "טוי חמוד, אבל במבחן הזמן פואגו ינצח"
ב. "אין מצב שאני נוסע עד ירושלים. חבל שגרמניה לא זכו, ברלין מהממת במאי"
ג. "איך נטע התמסחרה מאז הכוכב הבא"
ד. "אם מרגי היה זוכה בכוכב היינו מגיעים יותר רחוק"

"מה קרה למדינה יהודית ודמוקרטית?!" (צילום: פלאש 90, מרים אלסטר, חדשות)
הולך להיות לך מד-הים | צילום: פלאש 90, מרים אלסטר, חדשות

4. אבל העיקר שהאירוויזיון בירושלים. איזה אושר. הזדמנות נדירה שלא קרתה מאז 1998 ולא תקרה שוב עד 2038, לארח אותו אצלנו. אז נכון שיש בעיות, נכון שחלק מהמדינות קוראות להחרים אותו, אבל למה מי הן? יאללה אירלנד תתקדמי. ונכון שהמצב הבטחוני כאן שברירי ומי יודע מה עוד יתרחש עד מאי 2019. ונכון שיש קצת בעיות עם הדתיים, שכבר מלמלו משהו על חילול שבת למרות שהאירוויזיון ייערך בשבת בערב ולכל אורך השבת ייתקיימו חזרות. למי אכפת, מירי תסדר את זה איכשהו. ונכון שהפולמוס סביב מצעדי גאווה בירושלים נצחי כמעט כמו העיר, ועכשיו למעשה הולך להתרחש בה מצעד הגאווה הגדול מכולם. למי אכפת, לא נוותר על האירוויזיון בירושלים. מה עדיף, תל אביב הסגורה וחסרת הסבלנות לגויים, הרמות ומשכב זכר? אין מה לדאוג, הכל יעבור חלק.