קשה שלא לאהוב את גל גדות. עדיין לא צפיתי ב"וונדר וומן", אבל ראיתי את הטריילר אתמול כשהלכתי לסרט אחר. כמה שניות לפניו, גל גדות הופיעה על המסך ואמרה משהו בסגנון של "היי, איי אם גל גדות" ואז עצרה ואמרה, בעברית, "סתם, נראה לכם באמת שאני אדבר אתכם באנגלית?" והזמינה אותנו לצפות בסרט פלוס שלחה נשיקות בסוף. זה היה חמוד נורא והציף אותי ברגשות חמימים וחסרי הגיון, ככל הנראה מהסוג שגורם לאנשים ללא חסמים חברתיים ועם נטייה להפרזה להקדיש לה כתובות ענק על עזריאלי (עניין שבסוף התברר כמפוברק לחלוטין אבל כל הכבוד על ההשקעה בכל זאת).
המחשבה על לצפות ב"וונדר וומן" בקולנוע מעוררת בי חלחלה. ז'אנר גיבורי העל שנוא עליי במיוחד, מבחינתי הוא מת יחד עם כריסטופר ריב. מאז שגם מפגישים אותם לסרטים משותפים שנראים כמו עונות VIP שיצאו משליטה, הסבל הפך לקשה מנשוא. מדובר בסרטים ארוכים, חשוכים, מלאי חשיבות עצמית שמניחים שהצופה בקיא מראש בעולם ספציפי, ועוד כל מיני אלמנטים מתישים שמובילים אותי תמיד למסקנה שמישהו שם בטוח שאני עובדת אצלו. ובכלל, בשביל לראות אדם בגלימה ו/או וריאציה על גלימה שרץ מצד לצד ואומר דברים חסרי פשר אך מלאי פאתוס במשך 140 דקות, ובכן, יש לי ילד בן שלוש בבית.
הרגע הזה שבו גל גדות מזכירה לצופי הקולנוע שהיא ישראלית היה כל כך מתוק בגלל הנגישות שבו. היא מבהירה לנו שהיא זוכרת מאיפה היא באה, שלא עלה לה, שהיא בדיוק כמונו, גל מהבלוק, סתם במקרה התפלק לה כל ההוליווד הזה. היא מצליחה להלך על הקו הדק שבין לא מורמת מעם אבל גם לא שכונה. לא תרביץ לפפראצי, אבל גם לא תעשה סלפי עם טראמפ. בכל הטרפת סביבה היא נשארה קול לגמרי, אנחנו אלו שאיבדנו פרופורציות עם הלאמת עזריאלי וכל דיוני הגאווה הישראלית הפומפוזיים. ותראו, זה קצת מביך לראות מכר פייסבוק רחוק כותב סטטוס כמו "אני גאה בך גל גדות! המשיכי ככה!". נו באמת, מי אתה שתהיה גאה בגל גדות? אתה אבא שלה? (אם כן אז סליחה וכל הכבוד), אתה הסוכן שלה? אתה מימנת לה לימודי משחק? ולא, לצפות פעמיים ב"בובות" בויאודי של הוט זה לא לממן לה לימודי משחק. אז בסדר, אנחנו מתרגשים כי ישראלית מסתחבקת עם ג'ורג' קלוני באיזה טקס, לגיטימי, והיא באמת הכי מצליחה שיצאה מכאן (נו אופנס, יאיר לוטן ב-CSI), אבל מעבר לכך שאין לנו שום קשר לזה, זה גם לא באמת ישראלי. גל גדות לשנייה לא מביכה את עצמה באף ראיון, הופעה תקשורתית או ציוץ שיוצא מהקשרו. היא תמיד בול במקום, אף קרוב משפחה משונה לא צץ, אף פליטת פה עדיין לא סיבכה אותה. אין דבר פחות ישראלי מזה. הכי קרוב זה האיסור על הקרנת הסרט בלבנון, וגם מזה היא יוצאת אחלה.
>>הבנת את הידיים של מלאניה טראמפ, הבנת את הביקור כולו
אבל מילא אנחנו, קור רוח מעולם לא הייתה התכונה החזקה שלנו, מה שיותר מעניין להבין זה למה האמריקאים כל כך מתלהבים. קודם כל, זה המותג. וונדרוומן זה כמו המבורגר וסופרבול, היא סמל אמריקאי לגמרי, קצת כמו סופרמן בבת כולל בגד הגוף בכחול ואדום, צבעי הדגל. אנחנו מרגישים פטריוטיות ישראלית, הם מרגישים פטריוטיות אמריקאית - למעשה מדובר בגאווה ישראלית שמגלמת גאווה אמריקאית (ואין דבר מדהים יותר עבורנו מלהפוך לגאווה אמריקאית).
ומילא הלאומיות, זאת גם גאווה נשית. סרט שמככבת בו אישה ושביימה אישה ושגורף ביקורות טובות? בשבוע שבו אורי קליין קובע ב"הארץ" שאין אף במאית שראויה להיכנס לרשימת 40 הסרטים הטובים בכל הזמנים, זה בכלל לא רע. לפרימיירת הסרט הגיעה גדות עם סנדלים שטוחים, ועוד מאלדו וב-180 שקלים (!), מה שגם נתן לה את הקיק הפמיניסטי. נכון, זאת הייתה הוראה מהרופא, ככל הנראה בגלל בעיות גב, אבל המסר הוא אותו המסר – אתם לא תגידו לי מה לנעול ובאיזה גובה, הקץ למשטור העקבים הזה ולא משנה כמה הוא עושה תחת יפה.
לאמריקאים נמאס מגיבורים אפלים – באטמן, יחידת המתאבדים, דדפול. כמה קדרות ומורכבות אפשר כבר להכיל? בעידן שבו כל גיבור על מגיע עם סט בעיות פסיכולוגיות ותסביכי אב, וונדר וומן היא פשוט בחורה סבבה. היא מצילה את העולם, היא מאמינה שהטוב תמיד מנצח, יש בה נאיביות ואהבה. גם גל גדות, לפחות בהופעות שלה בתקשורת האמריקאית, היא פשוט בחורה סבבה. חמודה, נעימה, לא מאיימת או מעוררת אי נוחות. כשהמציאות כל כך מורכבת, אז לפחות שהקולנוע והגיבורים יהיו פשוטים, ישירים ומנחמים. בפראפרזה חופשית מאוד על "האביר האפל", וונדר וומן היא לא הגיבורה שמגיעה לארה"ב, אבל היא בהחלט הגיבורה שארה"ב רוצה.
בשביל אמריקאים ליברלים שעדיין בדיכאון מהבחירות, גל גדות היא התשובה לעתיד המאיים, לסקסיזם, לשנאת הזרים ולחומה שהמקסיקנים ישלמו עליה, כי בסוף מי שתציל את ארה"ב היא אישה, מהגרת עבודה ועם מבטא.
mako תרבות בפייסבוק