השבוע העלתה הקומיקאית רביטל ויטלזון-יעקבס פוסט שבו היא מספרת שסירבה להתראיין לכתבת שער לעיתון כלשהו, שרצה לראיין אותה כ"אשת מילואימניק". סיבת הסירוב, המוצדקת, הייתה שלא מתאים לה להתראיין תחת הטייטל של בן זוגה במקום להתראיין על הקריירה שלה עצמה.
העיתון, יש להניח, השיג אשת מילואימניק אחרת. רבות מהן מתראיינות לאחרונה לכתבות ברוב האתרים והעיתונים הגדולים, מספרות על הקשיים וההתמודדות. תוסיפו לזה את מערכון נשות הצו 8 של "ארץ נהדרת", ועושה רושם שבשבועיים האחרונים יש לא מעט פוקוס על הסטטוס החברתי החדש הזה - נשות המילואימניקים. "למה עכשיו?" תוהים קולות שונים, הרי אנחנו תכף ארבעה חודשים במלחמה, מה נזכרתם? אבל האמת היא שדווקא ממש הגיוני שעכשיו, כשעבר מספיק זמן ואפשר לעסוק במחירים המשניים. כי כשאנחנו מדברים על מחירי המלחמה, אנחנו מדברים על גברים - רוב המילואימניקים הם כאלו - והם, מה לעשות, אלו שעלולים להיהרג או להיפצע בקרב. הם אלו שמשלמים את המחירים הכבדים ביותר, הברורים ביותר, ואלו שהמערכת מחויבת לטפל בהם.
לעומתם, המחיר שמשלמות נשות המילואימניקים לא כרוך בחיי אדם, והוא גם תולדה של זמן ושל שחיקה. להיות שבועיים לבד עם הילדים זה לא כמו להיות ארבעה חודשים לבד עם הילדים. וגם בגלל שכמו רוב עבודות הנשים - גם המחיר הוא שקוף. עבודה שקופה היא כזו שלא זוכה להכרה כעבודה ולכן גם לא לתגמול, שזה כל נושא תחזוקת הבית וגידול הילדים. אלו עבודות שמבחינה מסורתית נחשבו לנשיות, אבל כיום נהנות ממעורבות גברית גדולה הרבה יותר. כך שבעוד שהמערכת מקצה משאבים לטיפול במילואימניקים, הנשים לא זוכות להכרה או לתמיכה מוסדרת.
כי ככה זה, אנחנו מתקדמים בצעדי ענק אל עבר שוויון בין המינים ואז פורץ המאורע הכי לא שוויוני בעולם - מלחמה - ומחזיר אותנו 70 שנה אחורה. הופך את הגברים ללוחמים גיבורים ואת הנשים ל"נשות", נטולות זהות עצמית ומוגדרות לפי בן זוגן. נכון, כבר יש לנו לוחמות, כולנו ראינו את כתבת הטנקיסטיות וחילקנו לייק לב לרבש"ציות של יישובים. נשים בהחלט עשו דרך, אבל בגדול, רוב האנשים שנמצאים במילואים כבר כמעט (אלוהים אדירים) ארבעה חודשים הם גברים, ומאחורי כל מילואימניק מצליח יש אישה שקורסת בבית עם שלושה ילדים ומה שנשאר מהקריירה שלה.
הג'ינגול הזה, בואו נודה, לא חדש לנו. לפי מחקר מ-2017, 73% ממטלות הבית עדיין נמצאות באחריות הנשים. ובהתחשב בכך שרוב הנשים עובדות - גם כי רוב הבתים לא יכולים להתקיים ממשכורת אחת וגם כי נשים מעוניינות בתחושת מימוש ועצמאות כלכלית כלשהי - נשים לא ממש נושמות גם בעתות שלום. אבל להיות אשת מילואימניק זה לא רק להסתדר עם עוד רבע ממטלות הבית והילדים, זה הרבה יותר מורכב מזה.
אלו נשים שצריכות להתמודד לבד עם ילדים שנמצאים בקושי ובגעגוע, יש כאלו בטראומה או ברגרסיה, ובמקרה של בעל לוחם זה גם להתמודד עם האימה היומיומית מ"הותר לפרסום". ויש משפחות שבהן המצב הזה לא יסתיים אחרי המלחמה, כי הולך להיות פה דור חדש של נכי צה"ל, של הלומי קרב, של פוסט-טראומטיים - זה המחיר שהם ישלמו. וליד, בקטן, זה המחיר שהנשים שלהם ישלמו. הן אלו שיהיו שם כדי לתמוך, כדי לסעוד, כדי לשקם, זה עליהן. ונכון, זו פגיעה משנית, אבל זו עדיין פגיעה, וכזו שנופלת בין הכיסאות כי המערכת לא מתגמלת את ההקרבה שלהן, הקטנה יותר, השקטה, הפגיעה השקופה.
אם נחזור לרגע אחורנית, חלק גדול מההתקדמות במעמדן של נשים התרחש במלחמות. בתחילת המאה ה-20 רק אחוזים בודדים מהנשים עבדו מחוץ לבית, אבל במלחמת העולם השנייה גברים היו אלו שגויסו ונשים היו צריכות למלא את תפקידיהם בעורף. התרחשה קפיצה עצומה במספר הנשים שיצאו לעבוד. הציפייה הייתה שעם שובם של הגברים הן יפסיקו לעבוד, אבל רבות מהן סירבו. הן גילו את העצמאות הכלכלית ואת החופש והחליטו שלא בא להן לחזור אחורנית. אגב, רבות מאלו שהפסיקו לעבוד, כפי שנדרשו, דיווחו על התפתחות דיכאון, שהיה תוצאה של חזרה לחיים שבהם הן נדרשות להתעניין בשואבי אבק.
המהלך הזה הגביר את המאבק לשוויון, והרחיב אותו גם לשוויון בשכר ובמקומות העבודה. נשים טענו, ובצדק, שאם הן החליפו את הגברים והכל התנהל בדיוק אותו הדבר, כנראה שכישוריהן שווים לאלו של גברים, אז מדוע שכרן לא? חלקכם בטח זוכרים את סרט הניינטיז המתוק "ליגה משלהן", שבמסגרתו שחקני ליגת בייסבול אמריקאית נשלחים לחזית במלחמת העולם השנייה, מה שמוביל להקמת ליגה נשית שהופכת מבדיחה להצלחה. בתקופות מלחמה, נשים קיבלו הזדמנות להיכנס להמון תחומים שפעם נחשבו לגבריים, הן נשארו בהם גם אחר כך.
פעם המלחמות תרמו לשוויון בין המינים כי הן הוציאו נשים מהבית. אבל המלחמה הנוכחית מחזירה נשים הביתה. כשמדברים על הערכות של שנה שלמה של מלחמה, זה גם אומר שנה שלמה של חיילי מילואים וזה גם אומר שנשים ימשיכו לשלם את המחיר השקוף - בעלות עסקים, נשים שהיו במסלולי קידום, נשים שלא יכולות להישאר בעבודה עד מאוחר (בניגוד לעמיתיהן הגברים) כי צריך להוציא את הילדים. כל מי שמצאה את עצמה, באופן לא מתוכנן, מנהלת משק בית יחידני עם טייטל של "אשת מילואימניק", מאות טוקבקים שקוראים לה "לביאה!" וערימת כביסה בגובה של אדם בוגר. וזה אולי שווה שער בעיתון, אבל לא הרבה מעבר.