לייק
מי אוהב את גברת שרה נתניהו? ובכן, 3,518 האנשים שעשו לייק לעמוד "אוהבים את גברת שרה נתניהו", כלומר בערך 3,400 אם מורידים את כל אלו שעשו לייק באירוניה. מה שמדהים זה שכולם חשבו בהתחלה שמדובר בעמוד סאטירי, עוד בדיחת פייסבוק מצחיקה כמו הסטטוס הפארודי ההוא של דני דנון על האייפון, שגם הוא התברר כאמיתי לגמרי. אבל אם נחזור לשרה, כרגע יש עמוד פייסבוק שלם שעיסוקו המרכזי הוא להרים לה, במחאה על העיתונות העוינת ששוכחת את ייעודה העיקרי של התקשורת - לפרגן.
אז אפשר למצוא בעמוד פוסטים על כך שהיא יפה גם בלי פוטושופ ואיזה נחמד זה שהיא פסיכולוגית ילדים והנה היא נפגשה עם חייל בודד כמה אצילי מצידה. כל העסק נראה כמו ההתגלמות הפייסבוקית של תסמונת שטוקהולם ואמין בערך כמו העמודים "אוהבים לגור בפרדס חנה כרכור", "אוהבי דן, אוטובוסים לדורותיהם" ו"סקרנים לסביבתנו – רחובות". כצפוי, העמוד מצליח להיות ממכר למדי, וסביר להניח שגם קבוצת הוואטסאפ הנלווית אליו (אליה אפשר להצטרף דרך העמוד) תנפיק לא מעט פנינים. מה שיהיה נחמד לגלות זה שאיפשהו עמוק בפייסבוק, מתרחשת קבוצת פייסבוק שונה לגמרי, ככל הנראה סודית וחברים בה רוני מאנה, מני נפתלי, מוניק בן מלך וליליאן פרץ. ואולי גם ביבי. ושם קורה הכיף האמיתי.
קוניצ'יווה!
ביפן החליטו להפסיק לעשות ילדים, כך התברר בסרט תיעודי השבוע. והסיבות מגוונות – ילדים זה עבודה קשה, השילוב שלהם עם קריירה בלתי אפשרי ובגדול הם קרציות. כתוצאה מכך, האוכלוסייה ביפן מונה כרגע 94 קשישים ושתי תלמידות כיתה א'. יש שם ממוצע של ארבעה אייפונים ושלושה מטענים לנפש (ולא האייפון 6 המעפן שלכם, הם כבר קיבלו את 7s), הם מעדיפים להתחתן עם בובות או עם הכלבים שלהם או כל רעיון אחר שעולה על דעתם של אנשים עם המון זמן פנוי כי ממש במקרה אף אחד לא הקיא להם הבוקר על השיער. ועכשיו, כך טוענים, היפנים בסכנת הכחדה. כמו דובי פנדה וקרנפים לבנים. בעוד אלף שנה נדבר על הציוויליזציה היפנית העתיקה שהתקיימה פעם על איזה אי, ששרידיה היחידים הם המאכל העממי הנפוץ סושי (צמחוני, גם הדגה תושמד עד אז) ושתי בובות הלו קיטי. מה שמדהים זה שהתרבות הפופולרית היפנית, לפחות באופן שבו היא נתפסת במערב, היא כזו שמקדשת את הילדותיות. בגדי נערת בית ספר יפנית ואוכל שמעוצב בצורות מתוקות - הם פשוט אוהבים את כל הדברים החמודים בעולם, חוץ מילדים. אין טעם לשיפוטיות בנושא, אף אחד לא חייב לעשות ילדים ויפן היא לא המדינה היחידה עם קצב התרבות שלילי. יהיה חבל אם לא יהיו יותר יפנים, אבל מבחינה אנושית זה היה אמור להגיע מתישהו. היכחדות של חברה אנושית שלמה ולא כתוצאה ממלחמה או שלל מנגנוני רוע אנושי, אלא מטעמי נוחות. מהסיבה הפשוטה - שבבקרים רבים נראית לי לגיטימית לגמרי – שלמי יש כח בכלל.
גז פור דאמיז
את השבוע שעבר ביליתי בקריאת פוסט שהסביר לי למה אני נגד מתווה הגז, ואז עוד פוסט שהפריך את הפוסט שלפניו ואז סרטון מצויר שאושש את הפוסט הראשון ואז פוסט מאוד משכנע בבלוג שהפריך את הסרטון. התוצאה – אפלה מוחלטת, כולל התהייה העגומה "אז באיזה גז בדיוק מדובר? כאילו, למה הוא טוב?" קצת כמו להתחיל לראות "היפים והאמיצים" מפרק 3967, או להיכנס לראשונה בחיים ליוגה מתקדמים או לפרשת הרפז או למשבר ביוון. מסתבר שכל תמצות של הנושא לנצח יכלול לפחות 3500 מילים שבמהלכן נאבד את ההכרה פעמיים, ולפחות שתי פסקאות שהמילה היחידה שנבין בהן היא "לווייתן". וזה עוד לפני שמנסים להתיר את סבך האינטרסים הסבוך האופף את מקור הטקסט ואיזה סיבוב הוא בדיוק מנסה לעשות עלינו. אז איך משיגים דעה שלא תהיה צפויה ואוטומטית מתוקף היותנו שמאלנים, ימנים, עשירים או לא מחוברים? בהנחה שלא לגיטימי לגבש דעה על סמך הסרטון הכי מושקע - איך נדע מי דופק אותנו יותר?
ויצים
דני דנון חגג שמונה שנים להמצאת האייפון, שהפך את ישראל לאומת סטארט אפ. ברור, כולנו יודעים שהאייפון פותח במעבדות אינטל על ידי הישראלי סטיב גבאי.
דיסנילנד אוסרת על הכנסת מקלות סלפי לתחומה. טוב, גם לאנשים שמסתובבים כל היום בחליפות מיני מאוס יש סטנדרטים.
אפליקציה חדשה אמורה למצוא לנו סטוץ על המטוס. המונח "נחיתת אונס" יקבל משמעות חדשה.
בעוד כמה אלפי שנים בני אדם יוולדו בלי זרת ברגל, כך טוענים שלל מדענים. מדהים לגלות שמיכל אנסקי כבר שם.