הורים לילדים צעירים וודאי יסכימו עם האבחנה - הלא מגובה מחקרית אבל ברור שנכונה - שחופשות החגים מתארכות משנה לשנה. עובדה, הילדים חזרו לבתי הספר והגנים רק השבוע, לאחר שיצאו לחופש סוכות לפני כמה? שלושה? ארבעה חודשים? ככה לפחות זה הרגיש. יכול להיות שבגלל ראש השנה ויום כיפור, שהגיעו לא הרבה אחרי החופש הגדול, כל התקופה התמזגה לנו לכדי יחידת זמן אחת, אינסופית ורומסת רוח.
סוכות, מיותר לציין, הוא בכלל לא חג אמיתי. ראש השנה ופסח כן, וכהוכחה מקבלים בהם תלושים מהמעסיק. אבל סוכות הוא תרמית פירמידה של שבועיים, עם כל מיני המצאות שקריות כמו "אסרו חג" או "שמחת תורה". ולא, אין לנו סוכה. מה אנחנו, אילי נדל"ן? בקושי מרפסת אנחנו מחזיקים. אבל העניין האמיתי הוא שכשסוכות מסתיים, אנחנו לא מוצפים באושר ובהקלה מלהיות במקום הנכסף שהוא "אחרי החגים". כאילו, לא רק. אנחנו עומדים מחוץ לשערי בית הספר אליו חזרו, סוף סוף, הילדים, ואנחנו המומים. דרוסים. כי בחופש כל כך ארוך אנחנו פוגשים באמת את כולם – את הילדים, את בני הזוג, את עצמנו – ולא תמיד המפגשים האלו מדהימים.
עכשיו, בטח שמעתם על כך שהחודשים החזקים ביותר בחדרי הכושר נוטים להיות ינואר ופברואר. בכל שנה חדשה אנחנו נרשמים לחדר הכושר כחלק משרשרת החלטות חיים נחושות, שתמיד כוללות כושר (ובעבר גם הפסקת עישון, אבל מי מעשן בימינו). למה? כי זאת התחייבות חיצונית ופשוטה יחסית, שהדבר היחיד שהיא דורשת היא אמונה ביכולת לעבור שינוי אישיותי עמוק. קלי קלות. כולם נרשמים לחדר כושר בינואר, ואיפשהו בפברואר מפסיקים להגיע. יש עוד נקודות ציון סימבוליות שמובילות למחשבה על שינוי, כמו ימי הולדת או פרידות, וכמובן: אחרי החגים. אבל בניגוד לשנה חדשה, שבה ההחלטות על שינוי הן תולדה של תקווה, שינויים של אחרי החגים – לפחות אצל משפחות צעירות והורים לילדים קטנים – הם תולדה של כאפה.
כי זה העניין: העבודה, מוסדות החינוך, החוגים, התחביבים - כל העיסוקים שמרכיבים את השגרה שלנו עוזרים גם למסך את כל הבעיות שאנחנו מעדיפים לא לראות. בין אם אלו בעיות רגשיות של הילדים או של עצמנו, בקעים בזוגיות או חרדות קטנות שלרוב אין לנו זמן להתעכב עליהן, כי, החיים. החגים חושפים בפנינו את כל האופנים שבהם אנחנו לא ממש המבוגרים המתפקדים שהיינו בטוחים שאנחנו. את הרגעים שבהם אנחנו מתפרצים בזעם, שונאים את האנשים שלצידנו או אומרים לילד משהו שנתחרט עליו.
כל שנה אחרי החגים, באופן מסורתי, חלה עלייה חדה במספר האנשים שמחפשים טיפול פסיכולוגי לעצמם או לילדיהם, טיפול זוגי או הדרכה הורית. מדובר בנתון ידוע והגיוני, כי שהייה ממושכת בחברת אנשים קרובים - בעיקר בתוך סיר הלחץ שמבשל יחדיו משפחה מורחבת וטלפונים מהעבודה - נוטה להיות אירוע נפיץ. עם בני הזוג, למשל, יצופו התחשבנויות ופיצוצים שילכו ויעמיקו במהלך ימי החופשה הצמודים והמפרכים, עד שיגיעו לבסיס. לבעיית הליבה. כזאת שיש לכל זוג ושבימים כתיקונם מוסטת הצידה, לטובת תפקוד משפחתי בסיסי ומפרך שמביא אותם במינימום תקשורת עד הערב, לפרק בסדרה על ג'פרי דאהמר - ולמיטה.
וזו לא רק הזוגיות. התקופה הזו נוטה לשלוח אנשים גם לחשבון נפש פנימי, עם עצמם. היא מציפה את הקשיים, ההחמצות והמרירות, היא מלווה בביקורת עצמית ובצורך בשינוי ומשאירה אחריה שובל של אנשים גמורים, שרק מחפשים מישהו שיגיד להם שהם בסדר, שכולם ככה, זה החגים. והילדים? ובכן, בילינו איתם, וזה לא היה קל. פתאום כולם נראים לנו מפונקים, מולעטי מסכים, חוצפנים וכפויי טובה. אין הורה שלא מפנטז על איזה כיפכוף קטן לילד בשלב זה או אחר של החופש. אל חשש, לא נעשה את זה, הורות מודרנית לא כוללת אלימות בשום צורה, רק אינסוף הכלה. וזה יופי, אבל יש רגעים שבהם אי אפשר שלא להרגיש שלקחו מאיתנו את הכיפכוף, ולא נתנו משהו אחר. איפה שפעם הייתה כאפה נשאר חלל, ואקום, שממלא אותנו בתחושת אשמה, חוסר אונים וחוסר מסוגלות. שמישהו יביא לכאן את סופר נני, בהול.
אנחנו מסיימים את החגים בתחושה שמדובר בתקופה שגורמת לנו להמון מצוקה, וזה נכון, אבל כשחושבים על זה – החגים לא יוצרים את הבעיות, הם רק חושפים אותן, את כל מה שנוח לנו לא לפגוש בשגרה. לשנוא את החגים זה לירות בשליח כי הם בסך הכול אלו שמאלצים אותנו לעצור, להסתכל רגע באמת על החיים ועל עצמנו, והרבה פעמים לקום ולקבל עזרה.