הנבל הגדול של השבוע: איקאה, שאמנם מעוררת זעם גם בימים כתיקונם, לרוב מסיבות הכוללות את שירות המשלוחים, אבל זו פעם ראשונה שלכל כך הרבה אנשים, באותו הזמן, מתחשק ללכת לשם ולהבעיר שולחנות הוגסטן. ולמה? כי היא נפתחה. כי היא קיבלה אישור להיפתח לפני החנויות האחרות, איכשהו גם הודיעו על זה בסמיכות להודעה על סגירת בתי העלמין ביום הזיכרון. למחרת כבר השתרכו תורים של ישראלים (תורים של ישראלים = התקהלות) עטויי מסיכה ורעבים לנקניקיה ולשידה ובעיקר לשהייה במקום שאינו הבית עם הילדים. מקום שאפשר להתלבש לכבודו ושרואה בהם יותר ממנקים, טבחים וצוות בידור, אלא את מה שהם באמת בלב: לקוחות.
פתחו עוד כמה חנויות מלבד איקאה, אבל הפתיחה של איקאה היא זו שעצבנה אותנו. למה? זאת רשת כל כך חמודה. כולנו מרהטים בה את הבית, מחיריה סבירים, היא נאורה (ילדה עם תסמונת דאון מככבת בקטלוג!), יש שם ג'ימבורי, נסיעה לחנות איקאה נחשבת לבילוי משפחתי ולאף אחד אין יותר כח לבדיחות גרועות על זוגות שנפרדים באיקאה או על כמה מדכא להסתובב באיקאה. הכי כיף באיקאה. במדרג אמיתי וכן של מקומות כיפיים בארץ, איקאה מתברגת בעשירייה הראשונה. אז למה הפתיחה של איקאה עצבנה אותנו? הרי גם ככה כולנו באס"ק, רק חיכינו שייפתחו דברים. התחושה היא שכל עניין הקורונה הסתיים, אפשר להתפזר, אין עניין יותר. אפילו אמרו לי שעדיף לכתוב טור לא על הקורונה כי כולם מיצו (אבל אז פסלו לי את "למה כל החרדים נראים כל כך מבוגרים לגילם, אלוהים ליצמן אתה בן 70 למה אתה נראה בן 106" וגם את "סלבס בנות למה אתן מסרקות את הגבות שלכן למעלה? למה אתן רוצות להיראות כמו עורב בסופה?" אז החלטתי כן להישאר באזור).
ולא, לא זעמנו על פתיחת איקאה רק בגלל הפרסומים על הקרבה או הקשר בין בעלי איקאה לחסידות גור שממנה מגיע שר הבריאות לשעבר ליצמן. זה הגביר את הכעס, אבל הוא התחיל עוד לפני. כי איקאה היא רשת ענקית ששרדה את החודשיים האלו והייתה שורדת עוד חודשיים, בעוד שמרבית העסקים בהתמוטטות. כי איקאה היא אפילו לא רשת ישראלית, היא שבדית, למה לא לתת עדיפות לעסקים שהכספים שיגלגלו יישארו במדינה? וגם כי הקניונים עדיין סגורים, ואיקאה היא לא באמת חנות, היא לגמרי קניון. אם הם לא מקבלים אישור, גם היא לא צריכה.
גם הכעס על סגירת בתי העלמין אל מול פתיחת איקאה מובן, אבל לא בגלל שהיו צריכים לפתוח את בתי הקברות, אלא כי שניהם צריכים להיות סגורים. כנראה שהסיבה העיקרית שהפתיחה של איקאה הכעיסה את כולם היא שהיא מרגישה שרירותית לגמרי. אנשים מתים לחזור לקניונים ואימוני כושר וסתם לנסוע ברכבת, למה חשוב יותר לאפשר קניית ספריית בילי מאשר כל הדברים האלו? ולמה איקאה ולא מערכת החינוך? מה עם איזה פתרון אחסון לילדים שלנו לפני שמעמיסים עלינו קולקציות מדפים? והתשובה היא שאין באמת תשובה. אין טעם לחפש היגיון והסברים, אנחנו לא חלק מההחלטה הזאת ומהשיקולים שהובילו אליה, אנחנו רק פיונים חסרי משמעות שלכודים בסבך פוליטי מושחת שמתנהל מעל לראשינו.
פתיחת איקאה היא שיא בשרשרת אירועים שבה קרה הדבר השנוא עלינו: גילינו שיצאנו פראיירים. נשארנו בבית, שמרנו מרחק, נסגרנו חודש וחצי עם הילדים, לא עבדנו, אכלנו חסכונות, שיטחנו את העקומה הדפוקה הזאת לגמרי לבד, בהרכבה עצמית. "נכנסנו מתחת לאלונקה" אם להשתמש בביטויים דוחים, בזמן שכל מי שאמורים לדאוג לנו היו עסוקים בלריב, לאבד בדיקות, לחלק דו"חות באופן שרירותי ומטומטם, לקלקל מטושים ולשבת עם המשפחות שלהם לארוחת ליל סדר בזמן שסבא וסבתא שלנו היו לבד. וכאילו שהאכזבה שלנו לא מספיק קולקטיבית ועמוקה, בסוף הם עוד פותחים את איקאה בגלל אינטרסים עלומים שאין לנו מושג מה הם, אבל אנחנו כבר חכמים מספיק על מנת לדעת שאף אחד מהם הוא לא האינטרס שלנו.