כוכבים ישראלים בחו"ל – נושא שמעסיק אותנו משחר ההיסטוריה, כשבמקרה הזה השחר הוא הניינטיז וההיסטוריה היא הסתלבטויות על תפקידי גופה ב-CSI. לאורך השנים קיבלנו את נעה תשבי, אקי אבני, ענבר לביא, אלונה טל, מיטל דוהן, מורן אטיאס ועוד, כל האנשים האלו של הכמעט. יש כאלו שכמעט יותר, יש כאלו שכמעט פחות, אבל הם תמיד כמעט. היחס אליהם נע בין גאווה מופרכת ללעג ובוז, מין "מה חשבתם לעצמכם, שתהפכו לכוכבי ענק בזכות תפקיד המשנה שלכם בסדרת נטוורק נידחת כדמות זניחה שלרוב תהיה מדריכת Krav Maga או כל אפיון אחר שכולל מבטא"? זה הרי תמיד נשאר בגדר כותרת פרובינציאלית באתר רכילות. אנחנו אולי מתרגשים, אבל לעולם לא באמת אכפת מניצב מספר שלוש, או "דמות בעלת חזות מזרח תיכונית מאיימת שהתחלנו ללהק לכל סדרה מאז הפיגוע במגדלי התאומים".
הלעג הזה תמיד היה קצת לא הוגן, הרי קריירה חו"לית היא דבר כמעט בלתי אפשרי, כפי שלמדנו מהחיים ומ"איש חשוב מאוד 2". כמות הכסף שצריך, הסבלנות, מערך התמיכה, הקשרים, היח"צ והתנאים הסביבתיים הם על סף הבלתי מושגים, בטח שעבור מהגרים, מישראל ובכלל. בתנאים כאלו, גם סצנת גופה היא הישג אדיר.
ואז הגיעה גל גדות. ועכשיו, אם לסגת רגע למונחי מגיפה, אנחנו בגל השני. המפץ החדש. כוכבת על ישראלית. לא כמעט, הדבר עצמו. נוצר אבטיפוס חדש של פריצה בחו"ל וכולם רוצים גם. גם מהצד של חו"ל כי אוקיי, אולי יש עוד איזה יהלום שאפשר לכרות במרבץ הזה, אבל בעיקר מהצד שלנו. גל גדות נתנה מתווה מדויק - הזרות ככוח, המבטא כנכס בעידן הזהויות, שימוש במאפיינים ביתיים כמו חמימות ונינוחות, עבודה קשה. היא עשתה את פעולת ההנגשה בשביל כל האחרים והאחרות שבדרך, החלוצה שהובילה לגל חדש של מחפשי זהב.
נועה קירל ונגה ארז הן כוכבות מוכשרות נורא וחד פעמיות בישראל, אבל יש כמוהן בחו"ל, הן מבוססות על מוצרים קיימים. מה יגרום למעריצת אריאנה גרנדה לערוק לטים NOA? ובכן, ככל הנראה להיט מעולה, נתחיל משם ונראה
כי מה לעשות, אנחנו ישראלים. העולם באמת חשב שהוא יפתח את הארון הזה כדי לשלוף את גל גדות בלי שתיפול עליו ערימה מקופלת של נגה ארז ונועה קירל? שיחשוב שוב. גם סטטיק ובן אל תיכף חוזרים לסיבוב נוסף כי מה נראה לכם, וגם נטע ברזילי עוד לא מתייאשת. המשותף – כולם נוסעים עם גיבוי, עם פמליה, עם עוזרת אישית ויחצן. כבר לא עולים על מטוס לאל.איי עם מאה דולר בכיס וחלום, אלא עם תכנית פעולה סדורה ומיליון דולר לבזבוזים. טילים מונחי מטרה. יש הרבה יותר מה להפסיד, אבל אם נהיים בסוף גל גדות אז יש גם הרבה יותר מה להרוויח.
המקרה המעניין מכולם הוא ככל הנראה של נגה ארז, שכבר הפכה לפייבוריטית של בילי אייליש ושל אחיה ומגיעה עם סאונד וסטייל נורא מובחנים, אבל איכשהו בישראל היא מתקבלת בטינה מסוימת. זה לא הלעג של פעם, אלא אנטי לא ברור כלשהו, שככל הנראה נובע מהתעוזה להגיע לחו"ל בלי שכבשה קודם את ישראל. כאילו אם לא הזיעה פה עם כמה להיטים ולפחות שני אוגוסטים רצוף באמפי שוני אין לה זכות לנסוע לאמריקה. כולם חולים על גל גדות כי היא "לא שכחה שהיא ישראלית", נגה ארז באה לאנשים רע כי היא אף פעם לא ממש הייתה. ונכון, אפשר להתווכח על השירים, על המסחריות, ההינדוס והמתכתיות, אבל לאורך השנים פרגנו לישראלים שעשו דברים הרבה יותר מביכים בחו"ל והצליחו הרבה פחות.
גם נועה קירל תהיה מקרה מעניין. בין אם היא תצליח או לא, זה יהיה בגדול ובמושקע. לגבי שתיהן, אפשר לתהות מה הערך המוסף שהן מביאות. הן כוכבות מוכשרות נורא וחד פעמיות בישראל, אבל יש כמוהן בחו"ל, הן מבוססות על מוצרים קיימים. מה יגרום למעריצת אריאנה גרנדה לערוק לטים NOA? ובכן, ככל הנראה להיט מעולה, נתחיל משם ונראה.
הנהירה לחו"ל לא מוגבלת רק לשחקנים וזמרים. גיא נתיב זכה באוסקר, גם מפיקים מוזיקליים כמו ג'וני גולדשטיין וניצן קייקוב מצליחים שם נורא, גם אם הם מאחורי הקלעים. ולמה לא? אם אנחנו צופים בסדרות ספרדיות וטורקיות זניחות, אין סיבה שהעולם לא יתפעל מ"שטיסל". העולם מרגיש טיפה יותר קטן וההצלחה נראית קצת יותר אפשרית. וזאת אשליה, ברור. זה שיש גל גדות אחת לא אומר שיהיו עוד, להיפך, זה רק אומר שהתפקיד כבר נתפס. רוב מי שיוצא להרפתקה יחזור בסוף כדי לעשות פרסומת בישראל או להיות שופט בריאליטי או כדי לגדל את הילדים ליד סבא וסבתא. כי אין מה לעשות, כישרונות ואמביציה יש המון, הזדמנויות ומזל לא.
מה שבטוח השתנה זה אנחנו, שכבר פחות סופרים את שניות המסך ומחכים בנתב"ג לשבים, חמושים בשמחה לאיד ושאלות עיתונאיות מיתממות כמו "אז למה בעצם זה לא קרה לך?". כי החיים פחות דיכוטומיים ממונחי הצלחה וכישלון וכי זאת חכמה קטנה מאוד להיות אלו שצוחקים מהצד על אלו שניסו, ובעיקר כי צריך מלא אומץ כדי ללכת לרדוף אחרי החלומות שלנו, בין אם מגשימים אותם בסוף ובין אם לא.