עוד שנה, עוד יום שואה. יום שבו אין הרבה מה לראות בטלוויזיה והכל סגור, ולכן אנחנו גוללים את הפיד בפייסבוק ואינסטגרם, מתמרנים בין תמונות של נועה קירל עם דמעה וכיתוב גנרי על ששת המליונים, מחפשים להזדעזע מהסלבית שתשכח מיום השואה ותעלה בטעות תמונת ביקיני, שתימחק אחרי שעה של תגובות נזעמות ותוחלף בקולאז' של גדר תיל וטלאי צהוב.
עד שזה יקרה, זעזוע השואה המסורתי מוקדש לאווה, הילדה מהשואה. מה היה קורה אם היה אינסטגרם לילדה מהשואה? שאל אף אחד אף פעם, אבל הנה, השנה יש. מדובר בסדרת סטוריז שמבוססת על יומנה של אווה היימן, נערה יהודייה הונגרייה שנספתה באושוויץ, ועוקב אחרי שלושת החודשים האחרונים בחייה. והאמת? מהסטוריז שעלו עד כה, זה ממש יפה. מעניין, מקורי, עשוי טוב.
לפי כתבה ששודרה על הפרויקט בחדשות 12, כל הסיפור הזה הוא יוזמה פרטית של מליונר בשם מתי כוכבי ובתו, מיה. הם השקיעו בזה המון כסף – הכל צולם באוקראינה, שכרו שחקנים, ניצבים, טנקים ובמאים. אה, ומצלמת אייפון אחת. אייפון ורוד, ליתר דיוק. הסטוריז יסתיימו עם סוף היומן של אווה, כשהיא עולה לרכבת לאושוויץ, המחנה שבו נספתה, מה שאומר שככל הנראה לא תהיה עונה שנייה.
אווה, שכנהוג בסרטי שואה מדברת אנגלית במבטא אירופאי, מכניסה אותנו לחייה באמצעות תיעוד אקססיבי בסטוריז. כמו כל בני גילה העכשוויים. היא מכירה לנו את סבה, סבתה, חבריה והקראש שלה, הכל צבעוני ובהיר (חבל שהחברים מ"משחקי הכס" לא למדו משהו) וכולם לבושים כמו דמויות מסרטים של ווס אנדרסן. ברגע שמתגברים על השהיית אי האמון של אינסטגרם בתקופת השואה, זה אפילו מרגיש אמין. כולל האשטגי אינסטגרם מעיקים, שבמקרה שלה זה #lifeduringwar אבל מה נאמר, עדיף מ-#קאווהגרופ. כמובן שהטרלה אמיתית תהיה #אווהגרופ, אבל אנחנו לא כאן בשביל צחוקים.
הוריה של אווה גרושים ואמה מאוד יפה (ואף נתפסה ברגע שרון סטוני באחד הסטוריז הראשונים). אווה מאוהבת בחתיך בשם פישקה, וברקע יש את העניין הזה של נאצים. היא עושה סלפי וידאו עם חברה ברחוב ופתאום מישהו עובר וקורא לה "יהודיה מלוכלכת". מכריחים אותה לענוד טלאי צהוב, מעקלים את העסק של סבה, כל מה שלמדנו בבית הספר. אם זה היה בטלוויזיה זה היה עוד סרט שואה, ככל הנראה בינוני, אבל באינסטגרם זה תופס, זה עובד וזה נוגע ללב.
אי אפשר להתעלם מהרעש שאפף את כל הפרויקט הזה בשבועות האחרונים שבהם, איך לומר, הוא לא התקבל מי יודע מה. סטטוסים מזועזעים וצקצקנים מילאו את הפיד בטענה לזילות השואה, למרות שהסיבות האמיתיות לזעזוע היו הסיבות הרגילות – טכנופוביה ושמרנות. למה? כי מדיום חדש פוגש תוכן ישן שנחשב ל"מכובד" ולאנשים קשה עם המעבר הזה. וכי יותר משהסטוריז של אווה ינגישו את השואה לצעירים, הם עלולים עוד להנגיש את הסטוריז למבוגרים, שיאלצו פתאום לקבל אותו כמדיום לגיטימי.
כי הרי אין פה באמת זילות של כלום. כאילו, אנחנו אחרי עשורים של בדיחות שואה מאוסות, אחרי עמוד "עם היפות שלי באושוויץ" שאסף סטטוסים של בני נוער מהמסע לפולין, אחרי קומנטים של "הלגז - אושוויץ" שהפכו למטבע לשון, אחרי שטחנו "דוּם" ו"טירת הנאצים" במחשב כבר כילדים, אחרי שטרנטינו נתן עליה טייקאוף. השואה היא כבר חלק מתרבות הפופ – זו לא זילות, זאת הנצחה. זילות, אם כבר, זה האופן שבו היא מנוצלת תדיר לצרכים פוליטיים ולאומיים ומבוצעת בה כל מניפולציה אפשרית.
אגב, גם לפני שעלה "רשימת שינדלר" היו קולות שמחו על כך שהשואה הולכת להפוך למוצר ספילברגי הוליוודי, ראינו בכמה אוסקרים זה נגמר. וזה כמו לטעון שלהפוך את יומנה של אנה פרנק – הקולגה של אווה - לקומיקס זה זילות, וזאת יצירה מהממת. לא שפרויקט הסטוריז של אווה הולך להיות רשימת שינדלר או יומנה של אנה פרנק, הוא פשוט הולך להיות סרט שואה - אבל בצורה אחרת. באופן מרענן. מצאו דרך חדשה ומקום חדש לעסוק בו בשואה, זה יפה ונחוץ.
נכון שיש אירוניה מסוימת בכך שפרויקט של הנצחה עולה במדיום כמו הסטוריז, שבנוי על זה שהוא ההיפך מנצח, הוא נעלם תוך 24 שעות ולא נותר ממנו זכר, אבל רוב הסיכויים שהוא יעלה באופן קבוע ליוטיוב או לאינסטגרם של אווה. ובהתחשב בכך שסטוריז הם באמת הדרך הכי רלבנטית ונכונה כרגע לצריכת תוכן, במיוחד אצל צעירים, יש סיכוי שבאמת הולכת להיות מעורבות רגשית, או לפחות יותר מעורבות רגשית מעוד ספר חובה מצלק של ק.צטניק שיכריחו אותם לקרוא בכיתה ט'.
בינתיים, עושה רושם שזה עובד. הסטוריז החלו לעלות אתמול וכבר יש כחמש מאות אלף עוקבים (נכון לרביעי בלילה). או במונחי אינסטגרם – השואה עשתה חצי מליון פולואורז ביום, כמה אתם? אז אולי פרויקט סטוריז של ילדה מהשואה נשמע קצת מוזר בהתחלה, אבל הוא ראוי לגמרי. וגם מזכיר לנו שמדיום הוא אף פעם לא זילות, תוכן רע הוא זילות. אז אווה, תמשיכי. ובבקשה אל תעלי על הרכבת הזאת. ואם אפשר גם תחזירי עוקב.