בליינדספוט
קדימה, להתאבד | צילום:

הרוע שבפנים

אחרי שאפליקציית "סיקרט" סיפקה לנו שלושה ימי השחרות ורוע לפני שגוועה בחוסר רלוונטיות אל המקום שבו קבורים "נוק נוק", "דרואו סאמת'ינג" והמופרעים האלה ששולחים "יו", מגיעה "בליינדספוט" ומאפשרת לנו לשגר מסרונים בעילום שם למכרינו. רעיון שכל אחד מאיתנו חשב עליו לפני אי אלו שנים כשרצה להביע שנאה יוקדת כלפי מכר או קולגה באופן אנונימי, אך ויתר עליו כי התעצל לפתוח מייל חדש או כשגילה ש"אייהייטיו.ג'ימייל.קום" כבר תפוס. רעיון מחורבן, כמובן, שיכול להיוולד רק במוחם של אנשי קריאייטיב עם לב קר יותר מהידיים של קורין גדעון שמודעים לעובדה שהטבע האנושי הוא מוצר נחות שינצל כל הזדמנות על מנת לפגוע בזולת. אפילו הלוגו הכעור של האפליקציה, סמיילי שתום עין שמוציא לשון, מעוצב באווירת "יאללה בואו נדפוק מישהו". באופן טבעי, קמה זעקת רשת שהתריעה מפני עלייה חדה בשיעור התאבדויות בני הנוער (כי לפי פוסטים בפייסבוק, הדבר שבני נוער עושים הכי הרבה זה להתאבד או לגרום לחבריהם להתאבד), שיתחילו לקבל מסרוני "את שמנה ומכוערת וכולם שונאים אותך" או לחילופין "מושיקו צא מהארון" מחבריהם לשכבה.

אבל כצפוי, יש כמה כשלים בקונספט הכללי. קודם כל פגיעה והשפלה כרוכים, פעמים רבות, בפומביות. הודעה בקבוצת וואטסאפ, או אפילו כיתוב מרושע על קיר השירותים בתיכון יהיה הרבה יותר אפקטיבי ממסרון משחיר, פשוט כי כולם רואים אותו. הודעה שנשלחת אליך, מעבר לתהייה לגבי זהות השולח שיכולה להפוך למעין משחק "מצא את הפנדה" רק באכזרי,  תמיד תהיה פחות גרועה. וחוץ מזה, ממתי לאנשים דחוף להעליב פה באנונימיות? כולם כותבים דברים איומים בפייסבוק שלהם עם תמונה וזיהוי מלא ולאף אחד לא אכפת, אפילו ב"האח הגדול" כבר יש העמדות פומביות להדחה, מי בכלל טורח להסוות את זהותו כשהוא נתקף בצורך עז לשלשול מילולי פוגעני? להיפך, מדובר בתו תקן לאדם "אמיתי" ו"לא צבוע", שיש לענוד אותו בגאווה השמורה לצמידי פנדורה על ילדות בנות שמונה. אנחנו צריכים את בליינדספוט בערך כמו שאנחנו צריכים דייט עם יניב נחמן, כלומר לא, ולא רק בגלל שזאת אפליקציה שנולדה ממגעילות, אלא בגלל שהעולם כבר ממזמן מגעיל הרבה יותר ממנה.

מאשה והמרצ'נדייז

כחלק מהפריחה הסובייטית בישראל הכוללת את חגיגות הנובי גוד, העדנה המחודשת של רומן זדורוב וכתבת הרוסיות של מאקו, לאחרונה גם התחלנו לצפות בבית בפנינת היוטיוב הרוסית "מאשה והדב". בשפת המקור, כמובן. כידוע, מדובר בסרטונים מתוקים באסתטיקה מזרח אירופאית משגעת, היפסטרית ומגניבה על ילדה מצחיקה והדב העייף שהיא מציקה לו. כל זה בליווי פזמונים ברוסית פלוס ווייב איכותי שזכה לשלל ניתוחי מבקרים, כאילו הילד זה עתה צלח רטרוספקטיבה על אנדריי טרקובסקי ולא סרטון מצויר באייפון (שבמהלכו התנסה בפעילות הקוגניטיבית הכוללת הצבעה על דב תוך כדי מלמול "דובי"). ובכיף, גם אני נהנית מהסרטונים האלה ואין ספק שהם עדיפים על ז'אנר קילוף ביצי הקינדר המעופשות, אבל מדהים לגלות שלא משנה כמה איכותי וקומוניסטי יהיה התוכן שתיתן לילד שלך לצרוך, תמיד זה ייגמר באותו האופן. כלומר, באפיזודה מצערת במהלך טיול אקראי לאזור שהורים נאלצים לבלות בו לפעמים ועונה לכינוי "נמל תל אביב", שתכלול שעיטה לתוך חנות צעצועים, חטיפת בובת מאשה בתשעים שקלים מהמדף, בכי, רצפה וזעם. 

חן טל (צילום: מתוך פייסבוק)
עתידות: ב-2016 תגיע לכנסת | צילום: מתוך פייסבוק

אשת השנה ובאופן כללי

בשבוע שעבר יצאה חן טל בפוסט אמיץ נגד הרבנות, לאחר שהחליטה להתחתן באופן אזרחי ולא לשתף פעולה עם ממסד שלא מאפשר נישואים חד מיניים. כמה חודשים לפני כן היא כתבה מכתב תמיכה מרגש ל-א' מאלנבי 40 ועוד קצת לפני זה, היא הפכה לטבעונית אקטיביסטית. וזה מדהים ומוזר, כי מדובר בכוכבת רשת שעד לא מזמן עיקר פעילותה היה ממוקד בהלבשה תחתונה, בהיעדרה ובהמצאה שהיה לה סרטן, ועכשיו זה כמו לגלות לראשונה שבפלייבוי באמת יש מאמרים. פתאום היא אייקון פמיניסטי, חילוני והומני, כלומר כל הדברים שאנחנו נוטים לחשוב על עצמנו. וזה מקסים ומעודד כי אם אנחנו חושבות אותו הדבר, אולי יום אחד גם נוכל להיראות אותו הדבר בתחתונים וחזייה?
ובאמת, יכול להיות שלאורך כל הזמן הזה חן טל בכלל לא היתה הסובייקט המחופצן, אלא השתמשה במיניות שלה באופן מושכל על מנת לאתגר את הקונבנציות החברתיות המקובלות על נשיות. או במילים פחות נפוחות - איזה כיף, אפשר גם להתפשט וגם להיות רהוטה ומקסימה ועם אג'נדות.  

אין תמונה
אז על מי יהודיות אמורות לפנטז עכשיו, סודנים?

ויצים

עוגיות אוריאו ממכרות כמו קוקאין. ופחות מרזות. 

כוכב "גלי" נעצר על אחזקת פורנוגרפיית ילדים. אבל על הביצוע ל"דונט סטופ בליבינג" לא עשו לו כלום.

ביל קוסבי הגיע לבית המשפט עם סוודר קוסבי ומקל הליכה. לא יותר פשוט לשים כיפה?

משרד החינוך פסל את ספרה של דורית רביניאן, "גדר חיה", ובמקומו יוכנס לתכנית הלימודים קובץ סיפורים של דוד חגולי