כמו כל מי שחווה את הגשם הראשון במזגן וללא מודעות ללהט המהביל שבחוץ, החלטתי להכין מרק. מרק תירס, אם לדייק, מאלה של פעם המתקתקים עם הביצה שהיו קוראים להם "מרק סיני". אני לא חזקה בבישולים, התחום לא מאוד מעניין אותי, אבל מדי פעם מתחשק לשנות קצת את תפריט הסלט-טוסט-חביתה-כריך טונה מארומה שמוביל למוות. אז נכנסתי ל"אמהות מבשלות ביחד", שאמנם נחשבת לקבוצה בעייתית - כזו שמרגישה לעתים כמו פרודיה על אמהות ועל בישול - אבל יש בה מדי פעם מתכונים סבבה לגמרי. שחלקם כוללים שרימפס. מה שמוביל, מדי כמה חודשים, לסוג של מהומה משונה בקבוצה שנוטה להתדרדר, מהר מאוד, למיקרוקוסמוס של קטטת בריכה ישראלית.  

זה תמיד קורה ככה: אישה מעלה מתכון פלוס תמונה למנה שכוללת שרימפס. נשים מציינות בתגובות שזה לא כשר ומשם מתרחשת הסלמה מהירה בתגובות, כי זה מגעיל אותן, זה דוחה, הן כמעט הקיאו על המסך, היא אדם מחריד, למה היא אוכלת "לטאות". חלק מהתגובות קשות, כוללות קללות ושפה נמוכה (אם כי תמיד יסתיימו ב"מועדים לשמחה"), ומדהים להיכנס לפרופילים האלה ולגלות מאחוריהן קשישות נעימות ונחמדות, סבתות, שבמחשכי הרשת מטפחות אלטר אגו של הג'וקר. נשים אחרות עונות להן בשיבוש החמוד "איש איש באמונתו יחיה" או קוראות להן פרימיטיביות ושילכו לקבוצה כשרה. השלב הבא הוא גל של פוסטים עם תמונות שרימפס כדי לתמוך באוכלות הטריפה, שגם עליהן ניטח מבול תגובות "אבל למה להתריס!", "מדינה יהודית" ותגובות לתגובות של "איש איש באמונתו יחיה!" ו"פרימיטיביות". בהמשך נפתחת קבוצה חדשה, או "אמהות מבשלות יחד רק כשר" או "אמהות מבשלות ביחד לא רק כשר" עד שהכל דועך ומתחיל, מחדש, שנה אחרי, עם תמונה תמימה של שרץ ים.

מרקו שרימפס ברוטב עגבניות, צ'ילי וערק
אזהרת טריגר: לא כשר | צילום: נופר אוחנה

המחזוריות מדהימה, חיפוש פשוט על המילה "שרימפס" ייקח אתכם לאותם ריבים בדיוק עוד ב-2014. באופן מעניין, חיפוש על המילה "חזיר" כמעט ולא מניב תוצאות. למרות שחזיר הוא סמל אי הכשרות, וסביר להניח שמי שאוכלת שרימפס אוכלת גם חזיר, דווקא השרימפס הפך לטריגר, לסמל לאי הסבלנות בקבוצה. אולי בגלל שחזיר יותר קשה להשיג בעוד ששרימפס קפוא יש בכל טיב טעם, ואולי כי הן סתם לא מעזות. אולי גם בגלל שצריכת השרימפס הכללית בעולם עלתה בטירוף בחמש השנים האחרונות וזה משפיע גם על האוכלוסיה החילונית בישראל, למרות שכאן, רובנו, מסתפקים בגרסה הקפואה.

כמו בכל דיוני הדתיים חילוניים, גם כאן הסוגיה היא, בעצם - מה זה סבלנות? להתחשב באוכלות כשר ולא להעלות תמונות שרימפס, או להתחשב באוכלות לא כשר ולא לקלל למראה תמונת שרימפס? מה ההבדל בין התחשבות לכפייה, בין חופש להתרסה? הרי אף אחת לא מכריחה את אוכלות הכשר לטעום מהשרימפס האלו, זו סתם תגובה קיצונית לאנשים שאורח חייהם שונה. ובגלל שאנחנו מארגנים לעצמנו את החיים בבועות הומוגניות, בלי יותר מדי ערבוב בין חילונים-דתיים-ערבים-יהודים, אנחנו בכל פעם מופתעים מחדש ומתערערים מנוכחותם של אנשים אחרים במרחב. ועדיין, זה באמת כזה מוזר, מפתיע ומחליא לראות תמונה של שרימפס בפייסבוק?

רביולי שרימפס
תמונה מתריסה | צילום: אנטולי מיכאלו, אוכל טוב

הרי ברור שזה הרבה יותר משרימפס, אין באמת דרך להתעלם פה מהעניין העדתי. השרימפס מודבק לרוסיות כמו שהקציצות והמטבוחה מודבקים למזרחיות, גם אם אין תמיד התאמה. אוכל, פעמים רבות, הוא תירוץ להיגעל מהזולת, הוא מסווה מאחוריו שכבות של גזענות. בין אם זה חריימה או שרימפס, אנחנו משתמשים באוכל כדי להדביק לאנשים סט של סטריאוטיפים - על מזרחים, רוסים, אוכל שומני, אוכל קר, אוכל תפל, אוכל מתובל מדי, מי שמצליחה להתגבר על כל אלה מגלה מחבת מהבילה ופיקנטית של חריימה שרימפס.

איך מגשרים על הפערים האלו? בעולם - לא ברור. בקבוצה - מדי פעם מגיחה איזה טבעונית שמאחדת את כולן נגדה. "אל תכנסי לי לצלחת!" הן יצרחו על הטבעונית, למרות שבדיוק לפני שעה הן פצחו בריב שמבוסס כולו על זה שנכנסו לצלחת של אישה אחרת. כי לא משנה כמה תיעוב ושנאה יהיו  בין חובבות השרימפס למתנגדותיו, הטבעונים תמיד יעצבנו אותן יותר.

 הטבעונית ככל הנראה תתייאש ותחזור לקבוצות האוכל שמיועדות לטבעונים, ואולי גם אמהות מבשלות ביחד בסוף יבשלו בנפרד - בקבוצה הכשרה, הלא כשרה, ויש גם אחת שמיועדת רק ליהודיות, למרבה השמחה היא לא פעילה. אבל נקווה שזה לא יקרה. ש"אמהות מבשלות" תישאר קבוצה אחת, קצת מבהילה, שפעם או פעמיים בשנה רבה על חריימה או על שרימפס, אבל נשארת ביחד. מדיניות כור ההיתוך אמנם זכתה ללא מעט ביקורת לאורך השנים, אבל במקרה הזה היא יכולה להוביל לאיחוד המרגש, הפיקנטי והטעים באמת - חריימה שרימפס.