השבוע נמצאו ארבעת הילדים שאבדו באמזונס לאחר שהמטוס שבו טסו יחד עם אמם התרסק. גופותיהם של הטייס ושל אם הילדים נמצאו באתר ההתרסקות, אבל הילדים עצמם - ארבעה אחים, הגדולה בת 13 והקטנה בת שנה בלבד - לא נמצאו בקרבת המטוס. ממשלת קולומביה התגייסה לחיפושים במה שכונה "מבצע תקווה", שבמסגרתו חיילים ומתנדבים סרקו את הג'ונגלים מלאי חיות הטרף והנחשים. הסיכויים לא נראו מבטיחים, אבל 40 יום לאחר שאבדו, אותרו הילדים כשהם רעבים אך בריאים.
עכשיו, ברור שמדובר בנס. ילדים לא יכולים לשרוד בג'ונגל 40 יום. או, לפחות, לא הילדים שלנו. הילדים שלנו לא שורדים מסע בין פיצוציות בחיפוש אחר קראנץ' קורנפלקס, אתם רואים אותם חיים על תולעי עץ במשך חודש? הילדים באמזונס אותרו כשהם בתת תזונה, הילדים שלנו מעדיפים להגיע לתת תזונה מאשר לגעת בצלחת שהאורז שבה שהה קרוב מדי לאפונה.
אבל ארבעת הילדים האלו הם לא הילדים שלנו, הם בני הקהילה הילידית הואיטוטו. אלו ילדים שלמדו לדוג, ללקט, לטוות מחסה מנמלי אש ועוד כל מיני פעילויות שנשמעות קצת כמו קייטנה מונטסורית, רק בלי אוכל אורגני וצוות הדרכה מכיל. בת ה-13, הבכורה, טיפלה באחיה הקטנים מגיל אפס, האכילה אותם כשאמם הייתה בעבודה ורגילה להיות איתם לבד.
אלו ילדים שונים מאוד מאלו שלנו, בעיקר כי הם יודעים איך להתמודד עם אנקונדה - והילדים שלנו לא יודעים להתמודד עם גלוטן. או עם כלום, בעצם. הילדים שלנו לא נשארים לבד בבית או חוצים כבישים לפני גיל שמונה, הם הולכים לבתי ספר יסודיים שבהם כבר אין מבחנים אלא "מבדקים", ולא מסמנים יותר איקס על תשובה שגויה אלא לב, כדי שנפשם הרכה לא תיסדק. ברור שרבע שעה לתוך הג'ונגל הם נעקצים או מוכשים או נטרפים או שלושתם ביחד פלוס תגובה אלרגית לסירפד, מדדים בבכי בין השיחים וממלמלים בלחש "זה לא נעים לי" אל מול טיגריס רצחני.
לא, הם לא היו שורדים 40 יום באמזונס. גם אנחנו לא. נקודת ההתייחסות היהודית התמידית היא השואה - הילדים שלנו גם לא היו שורדים בשואה. אנחנו? יש ויש. זה קצת מצער, כי עדיף לגדול עם כישורי הישרדות כלשהם, במיוחד בעידן של קטסטרופת אקלים ומגיפות ועתיד משברי וכאוטי. אנחנו מגדלים ילדים להייטק במקום למקלות ואבנים, ואולי דווקא את זה הם יצטרכו.
לגדל ילדים שלא ישרדו בג'ונגל - אמיתי ומטאפורי - זו חתיכת פריבילגיה. אלו ילדים שמחים ומפונקים ושמורים ועטופים, ילדים נינוחים, שאננים ונדיבים. זו זכות להיות הורים טובים שמעניקים לילדיהם חיים מוגנים ונטולי קשיים משמעותיים, אבל יכול להיות שהמחיר הוא ילדים שלא יודעים להתמודד עם העולם. והשאלה היא איך אפשר לגדל ילדים שהם גם שרידים יחסית, אבל גם מרגישים מוגנים? איך ללמד אותם להתמודד עם קושי, רק בלי שיאלצו באמת להתמודד עם קושי בשביל זה?
זה לא טור שמגיע עם עמדה נחרצת והדרכה הורית. סליחה על האכזבה, אבל זה לא עינת נתן פה. כנראה שהפתרון הוא לא בילדינו - שבכל מקרה לא ישרדו בג'ונגל - אלא בנו וביכולת שלנו לשחרר יותר. באפשרות שלנו לשלוח אל העולם, לתת לילד לחקור, להיות עצמאי ולהפעיל תושייה. להתקרב יותר למה שפעם היה הסטנדרט והיום היה נחשב להזנחה, אבל בהבדל אחד משמעותי: לתת להם את הידיעה, בכל רגע נתון ובביטחון מוחלט, שיש להם מישהו שיבוא לחלץ אותם מכל מקום, גם מהג'ונגל באמזונס.