לפני כשבועיים חגגתי את יום הולדתי ה-38. כתגובה, או אולי כמתיחה זדונית, הונחה על שולחני תשורה מסתורית. ספר עזרה עצמית (כידוע, הסוגה האהובה עליי בעולם) בשם "להישאר צעירה אחרי גיל 40", ואין ספק שכדאי להתחיל להתכונן. המחברת - ד"ר ברברה אדלסטיין. שנת ההוצאה: 1982, כלומר לפני 36 שנים. אני אוהבת ספרי עזרה עצמית ישנים כי הם מסקרנים, מצחיקים ונלעגים. דברים שחשבנו פעם נראים לנו היום מזעזעים, כמו במקרה של "מ-12 עד 16" (1976), פוגעניים כמו "הכללים" (1995) או תמימים וארכאיים אבל בסופם נוצצת אמת זוהרת ששכחנו, כמו "אתם וילדכם" (1939).
שלושים ושש שנים הם המון זמן, כל כך הרבה תפיסות השתנו, בת 40 של פעם היא מישהי עם ילדים בני עשרים שהולכת למות, היום רוב חברותיי בנות ה-40 מתלבטות אם לעשות ילד ראשון. לא היה לי ספק שהספר יספק שלל תובנות מחרידות שאשמח לשלב בטור ולכתוב עד כמה הן לא עדכניות. ההתחלה דווקא קיימה. המחברת פתחה בשלל תסמיני גיל הבלות, תוך שהיא מנחמת את הנשים שמגיעות לגיל הארור ש"מה שנחמד בשנות הארבעים היא העובדה שעדיין את יכולה ליפול ארצה בלי לשבור יד או רגל כתוצאה מכך". הו, תודה באמת על צפיפות העצם. גם משפטים כמו "שיער ארוך לא הולם אישה בגיל זה במיוחד" בתוספת המלצה על תספורת קצרה וסלסול קל שזה, כידוע, מדרון חלקלק שבסופו קוצים באדום.
האם זה הולך להיות ספר איום ונורא לנשים? תראו, משפטים כמו "יש רמות שונות במגוון האורגזמות של האישה. אורגזמה מתונה, אורגזמה זועמת, מיני אורגזמה, אורגזמה מכאיבה, אורגזמה מרוצה ואפילו אורגזמה של תודה, כזו שאת חשה אחרי שקיבלת צמיד יהלומים או מכונת כביסה חדשה". בישרו שכן.ספר מעודכן ופמיניסטי היה מציין שאין אף מכשיר ששווה אורגזמה מלבד אייפון עשר ודייסון.
אבל אז חלה תפנית משונה - הספר עבר, ברובו, לנקודת מבט רפואית ופיזיולוגית. שזאת לא קריאה מאוד מעניינת אבל הקונספט כן, כי ספרים לנשים נוטים להתמקד במאפיינים רגשיים, במיוחד העתיקים. התחום של רפואה מגדרית מתפתח רק בשנים האחרונות. הכוונה היא לא לרפואת נשים- גניקולוגיה, אלא לרפואה שמודעת לכך שבמהלך ההיסטוריה רוב הניסויים, התרופות והמחקרים נעשו על גברים ואז יושמו גם על נשים, מה שלא תמיד עבד כי לא לקחו בחשבון הבדלים הורמונליים, שוני בתגובה לאינסולין, בתפקודי לב, בפיזור שומן, בתפיסת כאב ועוד.
אדלסטיין מספרת על אישה שהגיעה אליה לאחר שקיבלה תרופות ללחץ דם שהרגו לה את החשק המיני. הרופא שלה החליט שבגילה החשק המיני פחות חשוב. אותו רופא היה רושם ויאגרה לגבר, למרות שהיא עלולה לסכן אותו, כי אצל גבר האונות כן חשובה מספיק. הרפואה מפלה נשים באופן מסורתי, למשל בכל נושא הגלולות למניעת הריון שחזר לאחרונה לכותרות. בהמלצת רוב הרופאים, נשים לוקחות גלולות שנים על גבי שנים וחלקן עם תופעות לוואי מחרידות. גבר בחיים לא היה דוחף לעצמו את החרא הזה לתוך הגוף. בכתבה ב"הארץ" על הנושא, אחד הרופאים סיפר שכשזוג מחליט שאינו מעונין יותר בילדים והאופציות הן קשירת חצוצרות או כריתת צינור זרע, תמיד אלו יהיו החצוצרות שיקשרו, למרות שמדובר בהליך הרבה יותר קשה ומסובך מהסניפ סנאפ הקליל של צינור הזרע.
"סבתא חייבת להיות אובייקט מיני - לפחות בעיניו של סבא!"
פרק מדכא למדי על בעיות נרתיק מעל גיל חמישים נפתח בחיי המין העלובים שמצופים לנשים בגיל העמידה. נשים מנסות לעורר את הבעלים שלהן, אבל "חבל על המאמץ. גברים שחיו עם אותה אישה זמן רב כל כך, בדרך כלל מדמיינים להם נשים צעירות יותר". זה מסלים עם "זו בדיוק התקופה שבה, אם אין לך מזל, עלולה מישהי חדשה להופיע בשטח ולרגש אותם. ואז יש לך בעיות קשות, שמהן תוכלי להתעלם או להמתין עד שיחלפו".
אבל רגע! מיד לאחר מכן אדלסטיין מציעה, במקרה של חיי מין לא מספקים, לקחת מאהב צעיר או להחליף בן זוג. לטענתה יש בעיה בתפיסת מיניות של נשים בגיל השלישי שהופכות לאמהות ולסבתות כי מבחינה חברתית, "סבתות לא מזדיינות". אבל הן כן, והן חייבות להישאר אובייקט מיני.
חלק נרחב מוקדש לגירושים, ואדלסטיין טוענת שהתאלמנות היא הרבה פחות טראגית וטראומטית עבור אישה. לפי מחקרים, להתגבר על גירושין לוקח שלוש שנים, על מוות של בן זוג רק שנה. נשים, רצחו את בעליכן! הפרק על הגירושים מפוכח ומריר. אדלסטיין מזכירה שמי שרצית בגיל 20 הוא לא זה שתרצי בגיל 40 וזה בסדר להתפתח ולצמוח, אבל מוסיפה ש"אין שום דבר אינטלקטואלי בבגידתו של גבר או בדרישתו להתגרש. נשים נעשות משכילות יותר, הן רק לא נעשות צעירות יותר וזאת, לעתים קרובות מדי, הבעיה".
היא מציעה לנשים שעומדות להתגרש להתכונן לכך מבחינה כספית ("אם אין לך ירושה, הכיני לעצמך מקור פרנסה"), לשמור על חוש ההומור שלהן וללמוד ליהנות בחברת נשים, כי גם ככה יש לנו איתן יותר במשותף ("אני אוהבת את בעלי, אולם הוא לא שיא הבידור"). המשיכי בחייך, היא מסכמת, אל תבזבזי זמן ומרץ על התמוטטות עצבים.
מיד לאחר מכן היא פונה להילחם בהאשמת הקרבן, ומספרת על חברתה הגרושה שספגה הטרדות מיניות. "יש אולי מי שיאמרו שחברתי אשמה כיוון שנכנסה לבד לבר בלילה, אולם יש לה זכות מלאה להיכנס ולשתות משהו ולשוחח עם מי שתרצה ולהיות משוחררת מהטרדות". כלומר, היא הבינה ב-1982 משהו שאנשים מתקשים להפנים עד היום.
"מאומה מלבד ג'לי דיאטתי ונוזלים"
בין שלל התמקדויות פיזיולוגיות ב"נמשי גיל" (השם ישמור ויגן), וצלוליט (יש מישהי שצריכה לחכות לגיל ארבעים בשביל צלוליט? לא את, גל גדות, סתמי). אדלסטיין מזכירה כמה חשוב זה שספר כזה נכתב על ידי מישהי שמזדהה עם הקוראת. "אני חשה טינה נגד הרופאים האומרים שכל מה שעליך לעשות כדי לרזות הוא לסגור את פיך. אני מזמינה כל גבר שיאמר לי משפט כזה, להצטרף אליי לשלושה או ארבעה שבועות של אכילה דלה כמו זו שנדרשת מאישה בעלת עודף משקל כדי לרזות". היא מדגישה שהשמנה היא עניין, ברובו, גנטי, וטוענת שגם אם פסיכיאטרים ופסיכולוגים ינסו לגרום לנו להאמין שהשמנה נגמרת כתוצאה מבעיות רגשיות ותסכולים מיניים, רוב הזמן זה לא כך.
המאבק למשקל קרוב לליבה וכבר כתבה ספרי דיאטות בעבר. לאחר גיל ארבעים היא ממליצה לשמור על עודף משקל קל בשביל הפנים כי, כידוע, עדיף תחת גדול מפרצוף מקומט, אבל מזהירה מהבעיות הבריאותיות הנלוות לעודף משקל גדול. אולי יש נשים שיתרעמו על כך שחלק גדול מהספר מוקדש לדיאטות, וככל הנראה גם השיטות שלה לא ממש מעודכנות ("גלולות הדיאטה איבדו את המוניטין ממנו נהנו בגלל עיתונות עוינת ושימוש לא נכון" הממממ), וגם על התפריטים שלה עדיף לדלג (חלקם די עונים להגדרה של רעב, למשל יום שכולל "מאומה מלבד ג'לי דיאטתי ונוזלים") אבל יש שם כמה אמיתות כואבות שלגמרי הקדימו את זמנן. "אפליה נגד נשים היא בעיה. אפליה נגד נשים שמנות היא בעיה עוד יותר גדולה. אפליה נגד נשים בעלות משקל עודף בגיל העמידה ובגילים מאוחרים יותר, זו התעללות".
היא גם ממליצה על כדורים אנטי דכאוניים וניתוחים פלסטיים וגם כאן, ההסבר הגיוני לגמרי - "כל עוד נמדד כח המשיכה של אישה על פי גילה, יש לה זכות להדוף אחורה את השנים ולקנות זמן שאול". אם הספר היה נכתב בימינו, היא בטח הייתה מקדישה פרק במיוחד לבוטוקס, מילויים וטכניקות פיחלוץ מומלצות.
"להישאר צעירה אחרי גיל 40" מצליח להיות, בו זמנית, גם ארכאי וגם מתקדם. אולי הפרקטיקות כבר לא רלבנטיות, אבל רוחו כן. ברברה אדלסטיין הקדימה את זמנה במחשבה על מגדר ועל פמיניזם והיא לגמרי חברה. כלומר הייתה, לא מצאתי עליה יותר מדי מידע ברשת אבל היא נפטרה. העניין עם ספרי עזרה עצמית הוא שפעמים רבות מדי נדמה שהם שונאים את קהל היעד שלהם (או לפחות אלו שתיארתי בפסקה הראשונה). אבל הספר הזה לא. כי לא משנה אם מדובר בספר על גיל ארבעים או על דיכאון או על דיאטות, צריכה להיות בו אמפתיה בסיסית. הוא צריך לתת את התחושה שתעברו את זה ביחד. זאת הרי הבקשה היחידה שלנו ממי שאמור לעזור לנו ובכלל, מהעולם ומהחיים - מישהו, לפחות אחד, שיהיה בצד שלנו.
mako תרבות בפייסבוק