13. שלוש נקודות (...)
לא נעים להפלות ובטח שלא נעים להכפיש, אבל שלוש נקודות הוא הגרוע שבסימני הפסוק, אם בכלל ניתן לקרוא לו סימן פיסוק. זו אפילו לא אשמתן של הנקודות האומללות, הן רק רצו לסמן לנו שלמשפט יש המשך או שהושמט ממנו חלק שאיננו רלוונטי לטקסט. אבל מכורח הנסיבות, ובעיקר בגלל שימוש היתר שנעשה בהן בפוסטים בפייסבוק, אין מנוס מלקבוע: זה פורח. זה צ'יפ. זה נראה מוזר ולא מכובד ועילג וחסֵר וילדותי. כמו כן, גם ברמה האסתטית יש פה בעיית מעוף חמורה. מה היה טוב כל כך בנקודה האחת שמצדיק הכפלה בשלוש? שום דבר.
12. סימן קריאה (!)
לצעוק פנים אל פנים זה נחמד וחשוב, אבל שום דבר בקיום המסריח הזה לא מצדיק צעקה על הדף. כך מצא את עצמו סימן הקריאה מחלטר בכל מיני מקומות שהשתיקה יפה להם, כמו כותרות לרשימות ("לא לשכוח!") או הודעות לא מספיק דרמטיות ("אנחנו מתגרשים!!!"). סימן קריאה, אוליב אויל של סימני הפיסוק, הוא חריטה ארוכה וצורמת שמוזילה כל התבטאות והוא לא מכבד אתכם ככותבים. תנו למילים להגיד את שלהן, ואל תניחו שהנמענים שלכם לא מבינים שהתגרשתם או שנגמר הקוטג' בבית. הם יבינו יפה מאוד גם בלי הקווקוו הרזה והצווחני הזה.
11. גרש (')
קודם כל, מיקום בלתי נסלח ברוב המקלדות. מעבר לזה, גרש הוא איזו תוספת משונה ולא לגמרי אורגנית לכתיב העברי. אם אלוהים היה רוצה שנהיה מסוגלים להגיד "צ'ורצ'חלה" הוא היה שם את המילה הזאת בתנ"ך - אבל הוא לא. כתוצאה מכך, הגרש תמיד נראה זר ומוזר בשורה הכתובה. כן, הוא פונקציונלי וכן, ברור שהוא מקצר וחוסך. אבל יאללה, אפשר לחשוב מה כבר חסכנו במילה וכו' שבאמת מצדיק סימן פיסוק שלם ונפרד.
10. נקודה ופסיק (;)
האם מישהו יודע מה השימוש הטכני הטהור והמקורי של הפסיקודה? של הסֵמי קולון? של הקעקוע הטעון הזה, שאיכשהו גם השתחל לכתיב העברי? לא בטוח, וברשימת האנשים שאין להם מושג נכללת גם האקדמיה ללשון, שגורסת שסימן הפיסוק הזה משמש "כדי להפריד בין צירופי עניינים שונים - במיוחד כשמדובר ביחידות ארוכות וביחידות הכוללות סימני פיסוק אחרים". להפריד בין עניינים שונים? הא? מה זה אומר ואיך זה מסייע בהבנת שימושו של הסימן הנאה הזה. וזו אכן המלכודת: נקודה ופסיק הוא ג'סיקה בייל של הפיסוק. הוא נראה נהדר, אבל אף אחד לא יודע מה לעשות איתו.
9. מקף (־)
תודה רבה, באמת לא היינו בטוחים שבית־ספר הוא איחוד של שתי מילים נפרדות, זו פשוט הפעם הראשונה אי פעם (שלא לומר אי־פעם) שקראנו טקסט בעברית. המקף הוא שטות מנגישה, שכל עיקרה לחבר בין איברים תועים שלא באמת מבלבלים אף אחד. למשל מעצמת־על. ניתן היה, ודי בקלות, להבין שהמעצמה היא מעצמה עלית גם בלי הקו הזה, שגם בואו נודה באמת, יושב גבוה מדי ונראה כמו טעות ב-80% מהמקרים. לא־תודה.
8. נקודתיים (:)
נקודתיים הוא סימן פיסוק מאוד יעיל ומאוד תכליתי. הוא מודיע לך בדיוק מה עתיד לבוא, ומה שעתיד לבוא הוא פירוט והרחבה. אחלה, אהבנו, פירוט זה נחמד והרחבה זה חשוב, שלא נתבלבל, אבל זהו גם סימן בעייתי. ראשית, מדובר בסימן קצת צעקני, בעיקר נוכח העובדה שהוא משמש בהרבה מאוד כותרות בכתבות באינטרנט - "צפו: הילד הזה חי בתוך גיגית", "הלם: מרכך הכביסה הזה הוא גם קינוח משביע". הבעיה השניה של נקודתיים היא שמדובר בסימן פיסוק די בז'. הוא לא רענן, הוא לא מאוד כיפי, והוא לא מעוצב בצורה שֶׁמְּגָרָה שימוש. חשבו רגע, האם הייתם מכפילים אותו בשמחה כמו שמכפילים סימן שאלה או סימן קריאה? לא ולא, אף אחד לא יכתוב :::. ולכן מיקומו הנמוך יחסית של סימן הפיסוק החרוץ הזה: הוא פשוט לא מהנה מספיק.
7. לוכסן (/)
הכוכב הבלתי מעורער של פיסוק סוף הניינטיז וראשית שנות האלפיים הפך, ברבות השנים, לסימן שסובל משימוש יתר. הוא מפריד בין מגדרים ותארים, וגם בין חלקים שלמים של המשפט. הלוכסן מרבה אפשרויות ועל כך יש להודות לו, אבל הוא גם מפלג ומפריד. יש בו משהו מדעי, מאובן ולועזי, שגורע מההנאה שבשימוש בו. אם לא די בכך (ודי בכך), הלוכסן מתעתע במשתמשיו, וקל מאוד להקליד בטעות את הקו האלכסוני הזה בכיוון הלא נכון. תודה רבה באמת, אינטרנט.
6. מירכאות (")
המעלה הגדולה ביותר של המירכאות הוא מה שהן רומזות, כלומר שהולכים לצטט מישהו ובעצם לדבר עליו ואודותיו. מירכאות הן רכילות, הן הלשנה. הן סימן שמדברים על מישהו שלא בנוכחותו, וזה הופך אותן לסימן פיסוק עסיסי מאוד. בנוסף, מירכאות מקשטות ומדגישות את המילים שנעשה בהן שימוש יצירתי או אירוני, וגם זה נענה למוטיב המרכזי שהוא השחרה ולשון הרע. מעבר לזה, מדובר בסימן פיסוק סולידי למדי, ויש לו מקום רב לשיפור. אנחנו "מאמינים" בכן, מירכאות, אל תאכזבו אותנו. הנה, רואים? השחרה בלי סוף.
5. קו מפריד (-)
סימן הפיסוק הכי נכון של העת המודרנית. אנחנו הרי אוהבים לגלוש בין נושאים, ללכת ולחזור, לספר משהו אחד ואז להגיד משהו אחר לגמרי, והקו המפריד - אותו קו שתוחם חלקי משפט שאין להם שום קשר, ושאפשר לוותר על אחד מהם בקלות - הוא כלי הנשק הכי קטלני בקרב על העניין. ולא נכחד, הוא נראה לו-הט כשהוא מרחף לו ככה בין שמיים וארץ, מאוזן כמו מתאמן פילאטיס מהחלומות.
4. נקודה (.)
אלגנטית, נחרצת, מאופקת. הנקודה היא הדובדבן על הר הקצפת, והיא ממשמעת וממסגרת את כל המילים והמשפטים. הרי בלעדיה היינו ממשיכים וממשיכים לכתוב ובעצם לא מפסיקים לעולם - תרחיש חלומות לגרפומנים אבל סיוט גמור לחברים שלהם. הנקודה היא אולי הפועלת הכי חרוצה במפעל העברית, ולא תמיד היא זוכה לכבוד שמגיע לה. גם בדירוג הזה - שאוי למי שיערער עליו - היא לא כבשה את הפסגה, אבל מה לעשות שבחיים, חריצות זה לא הכל, והנקודה חסרה את הכריזמה והריגוש שבסימני הפיסוק שגברו עליה. שוב, זה לא אומר שאנחנו לא מעריכים את פועלה, זה רק אומר שיש מי שעושה את זה בהרבה יותר קלאס.
3. סוגריים ()
אין סימן סקסי יותר מסוגריים, לא יעזור בית דין. הם מצפיני הסוד הרשמיים של השפה, הם מחביאים את מה שהכי חשוב והכי מעניין במשפט, אבל גם מושכים אליו את מלוא תשומת הלב. הם מגנים על התוכן המעניין מפני פגעי האותיות, אבל הם גם שקטים ומהורהרים, חלומיים כמעט. העובדה שכיף בצורה בלתי רגילה לכתוב אותם בכתב יד היא רק בונוס.
2. סימן שאלה (?)
מיהו הדוגמן בודי-פוזיטיב היפהפה והסוחף הזה? זהו סימן השאלה, הביג-אנד-ביוטיפול של השפה. יש לו קימורים משגעים והוא הופך על פיו כל משפט, ומעניק לו משמעות חדשה. נדגים: "אין פזמון - תרקדו" הוא משפט נהדר, אבל "אין פזמון - תרקדו?" הוא עולם ומלואו. הוא הצעה. הוא הזמנה לשיחה. הוא אפשרות לפיתוח. החיסרון הגדול של סימן השאלה הוא השימוש המצומצם יחסית שנעשה בו, אבל באמת שכל שאר מאפייניו הופכים אותו לאחד הסימנים הכי מרתקים מבחינה סמנטית והכי מספקים מבחינה אסתטית. כל הכבוד.
1. פסיק (,)
לא היה ולא יהיה כפסיק, סימן פיסוק שהוא כל כך רב תכליתי, עד שליטרלי קוראים לו פסיק. הוא-הוא הפיסוק. הפסיק מרווח ומפריד בלי לעשות עניין. הוא הופך משפטים מרצפי מילים אקראיים ליחידות בעלות משמעות. הוא יכול לעשות הכל, והוא ישמח לעשות זאת בשבילכם בלי להתלונן ובלי למשוך תשומת לב. ובעוד סימני הפיסוק האחרים פולשים אל תוך המשפט ומפריעים לו, הפּסיק כל כך מחוטב וכל כך פטיט שאין מנוס מלפסוק שמדובר בסימן פיסוק מושלם, נקודה.