מגזין הכלכלה האמריקאי "Fast Company" פרסם הקיץ מאמר תחת הכותרת "למה סרטי אימה חשובים להוליווד יותר מאי פעם". אימה תמיד היה ז'אנר זול להפקה (יער, בקתה ויש לך סרט), והוא אטרקטיבי במיוחד בהוליווד הנוכחית שבה לקיחת הסיכונים הכספיים שואפת לאפס; חוץ מזה, קבע המגזין בצדק, אנשים מוכשרים החזירו למשחק את סרט האימה המכובד. בין "תברח" של השנה שעברה ל"תורשתי" של השנה, פתאום אתה נזכר שאימה זה לא רק פרנצ'ייזים חסרי מעוף אלא גם "שתיקת הכבשים" ו"פסיכו" ו"תינוקה של רוזמרי", קולנוע חכם וגדול ומטריד ואחר.

המאמר של "Fast Company" הוא כולו הבטחה לעתיד ורוד של מעיים שפוכים, אבל מה לגבי הסרטים שכבר ראינו? איפה עומדת המאה הזאת בהשוואה לקודמת, שלהזכירכם עדיין מחזיקה במונופול על כל היצירות המכוננות של הז'אנר, החל ב"מגרש השדים" וכלה ב"הניצוץ"? הרשימה הבאה היא כמובן אישית לגמרי, אז עד כמה ששווה דעתו של מבקר אחד די נמוך, נדמה לי שלמילניום הצעיר הזה אין מה להתבייש.

1) "הכנס את האדם הנכון", שוודיה 2008

סרט אימה שהוא גם פיל־גוד־מובי, בערך, של הבמאי תומאס אלפרדסון. יש כאן סיפור על ילד שמתאהב ממבט ראשון בנערה שהיא בעצם ערפדית - וזהו, זה מה שזה. רומן נעורים רגיש בין ילד כאפות ליצורית שאין לה מה לפחד אלא מאור השמש. החיבור בין חברות של ילדים לאלמנטים של אימה הביא לנו בעבר את "נשיכות קטנות" מצד אחד ואת "אני והחבר'ה" מצד אחר לגמרי, והיציאה השוודית הזאת כל כך מוצלחת שהיא מגניבה לא פחות מהראשון - ולפרקים גם מרגשת לא פחות מהשני.

2) "תן לי להיכנס", ארה"ב 2010

זה הרימייק האמריקאי של "הכנס את האדם הנכון", מקרה נדיר באימה ובכלל שבו גרסת הקאבר ראויה לא פחות מהמקור (ועל הדרך מציגה פרשנות מעט שונה למקור הספרותי השוודי). קלואי מורץ וריצ'רד ג'נקינס מגלמים בהתאמה את הערפדית ואת מי שדואג לכל מחסורה, דמות שבגרסה השוודית היא שולית מאוד וכאן מקבלת הרבה יותר פוקוס ועומק. ביים מאט ריבס, שמתבקש להישאר לשבת עד שייכנס הסרט הבא. 

 

3) קלוברפילד, ארה"ב 2008

פורמט הפאוּנד פוּטג' - אתם יודעים, "צילמנו את זה בזמן שנמלטנו מזה" - פיתה לא מעט יוצרי אימה, אלא שהסרטים שיוצאים מזה נופלים לרוב למלכודת של שרירותיות ("מה, אני תמיד משאיר את מצלמת הווידאו שלי דולקת כשאני לבד. בשירותים"). "קלוברפילד" של מאט ריבס לא חף מבעיות כאלה, אבל מצד שני זאת אולי היצירה ההוליוודית שתפסה הכי טוב את מהות הטראומה של ה-11.9.2001. של היום עצמו, של המגדלים הנופלים, אפילו לא של ההשלכות. אז זה כאילו סרט על פלישה חייזרית אבל בעצם על ניין אילבן, וככזה הוא סרט אימה הרבה יותר עמוק מכפי שמרמז הפוסטר הצ'יזי של פסל החירות נטול הראש.

 

4) "האחרים", ספרד/ ארה"ב 2001

הידעתם? "האחרים" של אלחנדרו אמנבר זכה בפרס גויה, האוסקר הספרדי, למרות שלא נאמרת בו אף מילה בספרדית. טריוויה בצד, זה אחד מסרטי האימה הנבונים שראיתי; הוא משחק על הציפיות שלנו מהז'אנר בכזאת עורמה שהתפקיד הכי טוב בקריירה של ניקול קידמן הוא רק בונוס. יצירת מופת אמיתית ששווה מקום בטופ-25 הקולנועי של המאה הנוכחית, לא משנה באיזה פילוח. 

5) "ברוכים הבאים לזומבילנד", ארה"ב, 2009

התלבטתי אם לכלול ברשימה הזאת קומדיות אימה, ובסופו של דבר החלטתי שקומדיות בפנים אבל פרודיות בחוץ. "זומבילנד" הפוסט אפוקליפטי של רובן פליישר הוא קומדיית אימה מהסוג של "מכסחי השדים", סרט שמצליח להיות נורא מטופש ונורא סוחף בעת ובעונה אחת. עם וודי הארלסון, ג'סי אייזנברג אמה סטון (באחד מסדרה שלמה של תפקידי הפריצה שלה), וכמובן ביל מאריי שמפליא לגלם את ביל מאריי.

6) "מת על המתים", בריטניה 2004

אגב קומדיות, לא מזמן יצא לי לתת הרצאה על מסרים חברתיים בסרטי אימה שבמסגרתה הקרנתי סצנה מ"מת על המתים". מכל סרטי הזומבים שנעשו אי פעם, פשוט לא הצלחתי למצוא דוגמה טובה יותר לשימוש במתים-חיים כדי לעקוץ את החיים (במקרה הזה בריטים עם משכורת מינימום, אז אוקיי, כדי לעקוץ את הבקושי חיים). סרטו של אדגר רייט הוא לגמרי קומדיה, אבל יש כאן גיבור שזקוק לזומבים כדי להתעורר מהמצב דמוי הזומבי שהוא עצמו נמצא בו; נדמה לי שהיכולות הקומיות של רייט ושל הכוכב שלו סיימון פג קצת מסתירות את הצד המהורהר, הכמעט מלנכולי, של הסרט הכביר הזה.   

7) "מרטירים", צרפת 2008

וזה ההפך הגמור. סרטו של פסקאל לוגייה הוא אימה ברוטאלית עם אלמנטים דתיים מרחיקי לכת, יצירה קשה מאוד לצפייה אבל כזאת שמציעה הנמקה מושלמת לקושי הזה. זה סיפור שמתחיל מחומרי אימה קלאסיים וכמעט נדושים עם ילדות שנחטפות ומרתפים חשוכים, אבל מה שבאמת מעניין את "מרטירים" נמצא בספירות של נצרות למתקדמים. בהחלט לא לכל אחד, אבל לבעלי קיבה זאת חוויה ממש בלתי נשכחת.    

 

8) "ילדים של אף אחד", מקסיקו-ספרד 2001

לפני שגיירמו דל טורו ביים זוכי אוסקר בינוניים באנגלית, הוא היה אחד הקולות הכי חשובים בגל סרטי האימה דוברי הספרדית של העשור הקודם. זה סיפורו של נער שאיבד את אביו במלחמת אזרחים בספרד ומוצא את עצמו בבית יתומים רדוף, אבל התקציר עושה עוול לאחד הסרטים הרגישים והמרגשים בתולדות הז'אנר.

9) "בית היתומים", מקסיקו 2007

טוב, אין יותר יצירות-אחיות מהשתיים האלה: דל טורו הוא המפיק בפועל בסיבוב הזה והבמאי הוא חואן אנטוניו באיונה ("הבלתי אפשרי"), אבל גם הפעם יש לנו ילד בבית יתומים - וגם כאן יש יותר מדיירים בשר ודם. איזה סרט.

10) "המארח", קוריאה הדרומית 2006

סרטו של בונג ג'ון-הו ("אוקג'ה", "זיכרונות מרצח") הוא מין "גודזילה" על ספידים: מוטציה מפלצתית עולה מן הים ומתחילה לאכול קוריאנים חפים מפשע. אבל בונג ג'ון-הו מעולם לא נכנע לתכתיבי ז'אנר, וכאן הוא פשוט מזגזג חופשי בין סגנונות ומצבי רוח: זה סרט טראגי וקומי, עמוס אקשן ועתיר הדרמה, טייק אוף והדבר האמיתי.

11) "בקתת הפחד", ארה"ב 2012

הקרדיט על ההברקה הזאת חייב להתחלק פיפטי-פיפטי בין הבמאי דרו גודארד לתסריטאי-מפיק ג'וס ווידון ("באפי ציידת הערפדים", "הנוקמים"). הראשון עשה עבודה נהדרת ביצירת קומדיית אימה עם איזון מצחיק-מלחיץ, ואילו השני הוא הסיבה העיקרית לכך שהסרט הזה בכלל קיבל אור ירוק, שלא לדבר על שחקנים מהשורה הראשונה, ביניהם כריס המסוורת' וריצ'רד ג'נקינס. סרטים מעטים מצליחים להשתמש בכל הקונבנציות של הז'אנר בלי להגחיך אותו, אבל זה הנס של "בקתת הפחד": הוא חושף את כל הטריקים הזולים של מה שמפחיד אותנו בסרטי אימה *ועדיין* מצליח להשתמש בהם כדי להפחיד אותנו.

12) "הצלצול", ארה"ב 2002

רימייק שלגמרי מייתר את המקור ("Ringu" היפני של היידו נקאטה, שמצדו מבוסס על ספר מאת קוז'י סוזוקי). זה כאילו שהבמאי גור ורבינסקי ראה את הגרסה היפנית, הבין מה שם אמור לעבוד ואז פשוט הלך ועשה את זה. "הצלצול" הוא סרט עם מספיק עומק פסיכולוגי בשביל להיות מפחיד באמת למרות סיווג PG-13, צירוף של אותיות ומספרים שברגיל גורם לחובבי אימה לנחור בבוז. לא במקרה הזה.

13) "הבאבאדוק", אוסטרליה 2014

סרט שכמעט לא הוקרן בבתי הקולנוע למעט מספר ביקורים בפסטיבלים ברחבי העולם, אבל אני לא מתפלא שהוא צץ שוב ושוב בטקסטים של מבקרי קולנוע ו/או חובבי אימה. ג'ניפר קנט עשתה יצירת מופת על אמא שנמאס לה מהבן שלה, אבל היא לא יודעת אם זה בגללו או בגללה או בגלל שיש בבית נוכחות מיסטית שמתעללת בשניהם. יצירת ביכורים אדירה שהולכת באומץ לאחד המקומות הכי קשים לחיטוט בנפש האנושית.

14) "לא לנשום", ארה"ב 2016

הבמאי המקסיקני פיד אלוורז, תחת המפיק סם ריימי, אחראי לאחד התסריטים המוצלחים בז'אנר בשנים האחרונות: חבורת צעירים שמנסה לשדוד פצוע מלחמה עיוור מגלה ש"שכחו אותי בבית" עובד אחלה גם עם וטרן שתום עין במקום ילד בן שש. טוויסטים הם בדרך כלל מילה גסה בסרטי אימה, אבל כאן הם פאן שאין דברים כאלה.  

15) "מקום שקט", ארה"ב 2018

זאת לא רשימה כרונולוגית או נושאית, אז אני יכול לקפוץ חופשי מהסרט על הקורבן שלא רואה לסרט על המפלצות שלא רואות. ג'ון קרסינסקי ביים ומככב לצד אמילי בלאנט בסרט פוסט-אפוקליפטי שבו מפלצות ללא חוש ראייה השתלטו על כדור הארץ, מה שמכריח את מי שרוצה לשרוד להתנהל בלי להשמיע הגה. גיבורינו הם בני משפחה אחת שהגיעו לגיהינום הזה עם יתרון מולד אחד: היכרות מוקדמת עם שפת סימנים. מורט עצבים איכותי אמיתי, ותזכירו לי להסביר לכם בהזדמנות למה כל הנ"ל הוא בכלל משל מתוחכם על ממשל טראמפ.

16) "תברח", ארה"ב 2017

אם צריך לקשור עוד סופרלטיבים לזוכה האוסקר על התסריט הטוב ביותר, אז הנה: סרטו של ג'ורדן פיל עומד בגבורה במבחן הצפיות החוזרות. אני עדיין חושב שאפשר להתווכח אם זה סרט אימה טהור-גזע או בכלל מותחן, אבל זה כמעט דיון פילוסופי. תכלס זה אחד הסרטים הכי מפחידים, הכי מיוחדים והכי מצחיקים של המאה ה-21 (ושוב, טראמפ וכל זה).

17) "הערפל", ארה"ב 2007

פשוט מדהים: שני העיבודים הקודמים של הבמאי פרנק דרבונט לכתביו של סטיבן קינג היו "חומות של תקווה" ו"גרין מייל", אבל הסרט הזה לא הצליח להוציא אנשים מהבית וסיים כפלופ קופתי מהדהד. סו וואט? זאת עדיין אחת מיצירות האימה המבריקות ביותר שנעשו אי פעם, סרט שרמות הפסימיות שלו בכל הנוגע לשכל הישר האמריקאי היו אפשריות כנראה רק בקדנציה השנייה של ג'ורג' וו. בוש. אבל אני נסחף: מה שרלוונטי לענייננו זה שיצורים אקזוטיים מתחילים להישפך לתוך היקום שלנו מתוך איזה יקום לא נודע אחר. מכאן זה הולך עד לאחד הסיומים הכי אדירים של סרט בכל הזמנים. כמה אדיר? עד כדי כך שקינג נתן לו הכשר למרות שדרבונט שינה את הסוף המקורי שלו.

18) "יתומה", ארה"ב-גרמניה-קנדה-צרפת 2009

סרטו של הבמאי הספרדי ז'אומה קולייט-סרה נשען על טוויסטים ברמה כזאת שכל ספוילר יהיה חטא בר-מוות, אז הכי בקצרה: לאחר לידה שקטה, קייט וג'ון (ורה פרמיגה ופיטר סארסגארד) מאמצים את אסתר בת התשע. הבן שלהם קצת פחות מסתדר איתה, אבל מתי כבר קרה בסרט אימה שדווקא הבריה הכי תמימה בבית היא הראשונה ששמה לב שמשהו לא בסדר? עוד סרט חכם יותר ומטריד הרבה יותר משהייתם מצפים על סמך הצצונת בפוסטר.

19) "לילה טוב אמא", אוסטריה 2014

הסרט הטוב ביותר מבציר 2015 של פסטיבל הקולנוע ירושלים, לא משנה מאיזו סוגה. זה סיפור די פשוט: תאומים צעירים מתקשים להתמודד עם האימא חבושת־הפנים שלהם שמחלימה מניתוח פלסטי (סוזן ווסט). האימא מצידה נוקטת מדיניות של אפס סובלנות וסבלנות כלפי הילדים, ובעצם מתעלמת קומפלט מאחד מהם. תוך כמה ימים ואירועים מגיעים הקטנים למסקנה משותפת: האישה הזאת היא לא אימא שלנו. היא אולי נשמעת כמוה, אבל זאת מישהי אחרת. ביימו במשותף: ורוניקה פרנץ וסוורין פיאלה (אבל אם מישהו היה אומר לי שזה סרט של מיכאל הנקה, הייתי מאמין בלי להניד עפעף חבוש).

20) "החיים בצללים", ניו זילנד 2014

סרט משותף לבמאי-שחקן טייקה ואיטיטי ("תור: ראגנארוק") ולשחקן-במאי ג'מיין קלמנט, הצמד שמאחורי סדרת הקאלט "טיסת הקונקורד". המוקומנטרי המבריק הזה מתעד את חייהם של ארבעה שותפים לדירה, במקרה ערפדים, שלצד בני מינם חיים גם בין אנשי זאב וזומבים – כולם שילובים של גיקיות קטנונית ורצחנות מוטרפת. דמיינו סרט פשע אמיתי, רק מצחיק ובלי הקטע של האמיתי. זה בכלל עוזר איכשהו? עזבו, יש דברים שצריך פשוט לראות.

21) "פונטיפול", קנדה 2008 

יש דבר כזה קולנוע קנדי ויש אפילו אמן אימה קנדי: ברוס מקדונלד, שביים בין השאר את סרט המיני-פולחן "Roadkill". כאן הוא בהילוך הרבה יותר שכלתני, עיבוד לרומן בעל שם זהה שעושה טוויסט גאוני על מה שאנחנו מכירים כמתקפת זומבים: דמיינו וירוס שבמקום לתקוף את הגוף או אפילו את המוח, תוקף את השפה. אשכרה את המילים שאנחנו אומרים.

"פונטיפול" הוא סרט קאמרי שמתרחש כמעט כולו בתחנת רדיו באונטריו, ושהתפקיד המשמעותי היחיד בו הוא של שדרן מזדקן (סטיבן מקהאטי, "השומרים") שמוצא את עצמו בלב סופת חרא. לא בדיוק מפחיד, אבל מעורר מחשבה שאין דברים כאלה. 

22) "המכשפה", ארה"ב וקנדה, 2015

"המכשפה" (כך במקור, "The Witch") מבוסס על מעשייה מהמאה ה-17 והולך עם זה עד הסוף - באנגלית תקופתית, בקצב של עולם שמתנהל על סוסים ולא על פס רחב. הבמאי-תסריטאי רוברט אגרס מגולל בסרט הביכורים שלו את סיפורה של משפחה שמתגוררת על סף יער ומוצאת את עצמה מתמודדת עם איזו נוכחות מאגית שחבויה בו. הלב הרגשי הוא מה שקורה בין האב (ראלף אינסן המצוין) לבתו הבכורה (אנה טיילור ג'וי), והחיבור הייחודי הזה בין אימה למלודרמה הניב את פרס הבימוי בפסטיבל סאנדנס 2015.

23) "תורשתי", ארה"ב, 2018

טוב, אני לא מתחיל מחדש עם הסרט הזה. הביקורת המלאה כאן (אמ:לק: וואו).

24) "ההזמנה", ארה"ב 2015

האינדי הזה נראה בדיעבד כמו חזרה גנרלית לקראת "תברח", אבל לא בנושא או בסגנון, אלא באופן המיוחד שבו היוצר - במקרה הזה יוצרת - מזחיל את האימה לתוך העלילה. קארין קוסאמה מספרת סיפור על גבר שהולך עם החברה הנוכחית שלו לבית של האקסית, שם נרשמו פרקים משמעותיים בעבר של שניהם; מה שמתחיל כאי נעימות חברתית קלה עד מתונה מתדרדר ל-WTF כשמתבררות הכוונות האמיתיות של המארחים. הסך הכל מתנהג כמו אף סרט אימה אחר שראיתי. 

25) "פחד, מצלמים" (REC), ספרד 2007

צוות צילום של תכנית טלוויזיה מלווה מכבי אש אל בית משותף, משם הגיעה קריאה של אישה שכלואה בדירתה. בבניין מחכים עוד כמה דברים שהפחד יפה להם, אבל לא המחלצים ולא המתעדים ידעו את זה בזמן. חאומה בלגוארו ופאקו פלאזה ביימו את אחד מסרטי הפאונד פוטג' האפקטיביים והמוצדקים של הז'אנר, ואפילו על הרימייק האמריקאי "Quarantine" שווה להעיף מבט.

26) "רכבת לבוסאן", קוריאה הדרומית 2016

במאי האנימה יואן שאנג-הו, כאן בסרט הלייב-אקשן הראשון שלו, מביא סיפור על מגפת זומבים - כלומר ממש מגפה, התפרצות וירוס - שתופסת את כל קוריאה הדרומית. הסרט מתרחש כמעט במלואו ברכבת אקספרס שעושה את דרכה לאחת הערים היחידות במדינה שנותרו לא נגועות, אבל הרכבת עצמה נגועה כמו פוליטיקאי. יש כאן אימה אפקטיבית, הומור טוב, קצב של סרט אקשן ואמירה חברתית מושחזת שהולכת ומתחדדת ככל שהגופות נערמות. נכון יש סרטים שגורמים לך לקטר ש"כבר לא עושים אותם ככה"? אז ככה לא עשו אותם אף פעם.

 

זה המותחן הכי טוב שמוקרן בישראל השבוע

רק עוד סיפור אהבה, סרט (צילום: יחסי ציבור)
מטורלל - במובן הכי חיובי של זה. "רק עוד סיפור אהבה" | צילום: יחסי ציבור

המותחן הקומי "פשוט עוד סיפור אהבה", סרט מטורלל במובן הכי חיובי של הביטוי, מחכה לכם השבוע בסדרת המפגשים "יושבים בחושך עם תומר קמרלינג" (סינמטק הרצליה, שבת 3.11, 21:00, כרטיסים כאן). מה היה קורה אם מי שנישק את היפהפייה הנרדמת לא היה נסיך אלא שכיר שמתחזה לבן מלך? זאת (פחות או יותר) השאלה שסרטו האנרגטי של אולה בורנדל מנסה להשיב עליה.

"פשוט עוד סיפור אהבה" הוא חלק מ"Nordic", פסטיבל הקולנוע הנורדי שסינמטק הרצליה מריץ השבוע, אבל קמרלינג נשבע לנו בחיי בתו היחידה שזה ממש לא נורדי במובן הכבד-דיכאוני-עושה חשק לחדול של הביטוי.