המשפט "סאגת מלחמת הכוכבים מגיעה לסיומה" צריך לבוא עם כוכבית בגודל של כוכב המוות, כי כמו האופנה גם הוליווד היא עסק מחזורי, אבל "מלחמת הכוכבים פרק 9: עלייתו של סקייווקר" שמגיע השבוע לבתי הקולנוע הוא בכל זאת סוף דבר. סוף של סדרת סרטים שמלווה את החיים התרבותיים שלנו מאז 1977, ששינתה את האופן שבו סרטים נעשים בכמה וכמה מובנים, ושבמשך השנים ביאסה את המעריצים של עצמה בלא פחות מובנים.
אפילו לאור התוצאות הקופתיות הפושרות של "סולו: סיפור מלחמת הכוכבים", השנאה היוקדת שעורר "אחרוני הג'דיי" בקרב חובבי הסדרה ואינספור הממים שנוצרו בהשראת המבטא המקסיקני של גיבור "רוג אחת", עוד נראה סרטי "מלחמת הכוכבים". אולי זו לא תהיה בסוף הטרילוגיה בבימוי ריאן ג'ונסון שהוכרז עליה לפני כשנה ומאז לא שמענו עליה, אבל סרטים היה יהיו; לאור ההדים החיוביים שמקבלת "המנדלוריאן", סדרת הטלוויזיה הבאמת מוצלחת שיצר ג'ון פאברו עבור "דיסני +", אין כמעט ספק שנראה את היקום שיצר ג'ורג' לוקאס מתרחב גם על המסך הקטן. אבל עכשיו הגיע הרגע שבו שומה על כל פאנבוי לעצור, להפנים את גודל השעה ולהכריע בסוגיה כבדת משקל: הדירוג הסופי והאולטימטיבי של סאגת סקיווקר המסתיימת + שני הספרים החיצוניים שקמו לה, "רוג אחת" ו"סולו", מהסרט הטוב ביותר (קל) למחריד ביותר (קשה, המגוון רחב כל כך).
לפני שאציג את חמשת הקרדיטים האימפריאליים שלי בנושא, בסדר עולה בשביל המתח, שתי הבהרות: ראשית, לא משנה כמה אנסה להילחם בזה, הרשימה הבאה נכתבת מנקודת מבט של פאנבוי תחילה ומבקר קולנוע רק אחר כך; שנית, היא נכתבת רגע *לפני* שאצפה ב"עלייתו של סקייווקר". אעדכן וכו', אבל כרגע זה אומר שיש לנו בדיוק עשרה סרטי קולנוע לעבוד איתם (סדרות טלוויזיה, ספיישלי כריסטמס, סרטי האיווקס האלה מהאייטיז - לא כאן מטעמי חוסר עניין לציבור, לרבות ציבור הגיקים). שנתחיל?
11. "סולו: סיפור מלחמת הכוכבים", 2018
פעם, כשהייתי בלוגר, כתבתי פוסט תחת הכותרת "סרט סולו. יש לי הרגשה טובה בקשר לזה". אז הבדיחה היא עליי, רק למה היא אפילו לא מצחיקה?
"סולו" יצא לדרך כמערבון חלל קומי בבימוי פיל לורד וכריסטופר מילר, יוצרי "סרט לגו" וסרטי "ג'אמפ סטריט", שפוטרו לאחר שלושה חודשי עבודה והוחלפו ברון האוורד ("אפולו 13", "נפלאות התבונה"), ככל הידוע בגלל שנקטו קו "קומי מדי". אלו נסיבות מקלות, אבל מה זה משנה: ברמת התוצאה, סרט האוריג'ין של האן סולו היה פשוט מחפיר. לא מצחיק, לא מסעיר, לא סוחף ולא מחדש כלום ביקום הסטאר-וורזי מלבד סצנת שוד הרכבות שהרחבתי עליה בשעתו בביקורת המלאה.
נכון להיום, "סולו" הוא סרט "מלחמת הכוכבים" היחיד שלא יכולתי לחכות שיסתיים כבר. זה בדיוק מה שמדרג אותו רבע נקודה *מתחת* לסרט הבא, שבו רציתי רק שהדיאלוגים מול המפלים ייגמרו כבר לפני שלא אהיה אחראי לסוגריי.
10. "מלחמת הכוכבים פרק 2: מתקפת המשובטים", 2002
סצנת הכאילו-קולוסאום מגניבה ואני מת על הרגע שבו מראים לנו אחד אחד את כלי הרכב המטורללים שיוצאים לחזית של מלחמת המשובטים, אירוע שתהינו איך ייראה מאז שהוזכר כבדרך אגב בסרט הראשון בסדרה. זה כבר סצנה מגניבה אחת יותר ממה שיש ב"סולו", אבל מה שטוב - סליחה, אנסח מחדש, מה שפחות רע - ב"מתקפת המשובטים" בהשוואה ל"סולו" הוא שלוקאס, בסרט הלפני-אחרון שלו בפרנצ'ייז לפני שמכר את כל העסק לדיסני, לפחות ניסה לחדש. פרק 2 הוא במהותו רומן (בין אנאקין סקיווקר לפאדמה אמידאלה) על רקע מלחמה (משובטים וכו'); זה כיוון וטון שונים לגמרי ממה שקיבלנו בסדרה עד אז ומאז, והגם שזה עלה לנו בכל הדיאלוגים והמפלים ההם, צריך לכבד - סליחה, אנסח מחדש, לזכור בעודנו מקללים - את לוקאס על מה שהוא ניסה לעשות כאן. זה שהוא נכשל בזה בכל פרמטר, זה כבר סיפור אחר.
9. "מלחמת הכוכבים פרק 1: אימת הפנטום", 1999
עברו 20 שנה, מותר כבר לגלות שנזקקתי לצפייה שנייה כדי לקלוט כמה הסרט הזה רע? בפעם הראשונה הייתי כל כך עסוק בלהסדיר נשימה, בלעכל ש"מלחמת הכוכבים" חזרה אחרי 16 שנות היעדרות מהמסך הגדול, שכל התחלואים איכשהו פסחו עליי.
היום הם כבר לא פוסחים. לא הפתיחה המייבשת עם הפוליטיקה האינטר-גלקטית ופדרציית הסחר וכל הערוץ הכנסת הזה, לא ג'אר ג'אר, לא הדיאלוגים (איך אמר הריסון פורד ללוקאס על הסט של הסרט הראשון, בציטוט שהפך לקלאסיקת מאחורי קלעים? "אפשר לכתוב את החרא הזה, ג'ורג', אבל אי אפשר להגיד את זה"). ועדיין, מרדף הפודים. ודארת' מול, עדיין הבד-גאי (והדארת') השני במגניבותו בתולדות הסדרה. ו"דו קרב הגורלות", אחד הקטעים החזקים ביותר שהלחין ג'ון וויליאמס לאורך הסאגה. זה לא מספיק כדי לעשות סרט טוב, או אפילו בינוני, או נגיד ראוי לצפייה, אבל עדיין.
8. "רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים", 2016
איזה מפח נפש. זה היה אמור להיות "12 הנועזים" או לכל הפחות "תותחי נברון", סרט משימה-בעורף-האויב עם טוויסט של סרט שוד, וכל מה שקיבלנו זה נספח חסר טעם ל"מלחמת הכוכבים" המקורי. "ככה השיגו את התוכניות של כוכב המוות המקורי". וופ-די-דו.
הוא בעיקר משעמם, לא רע-רע-רע כמו שלושת הנ"לים, אבל "רוג אחת" הוא המקרה השני בקיצוניותו בתולדות הסדרה - הראשון הוא כמובן "סולו" - של פוטנציאל ממוסמס, שדיסני עצמה תקעה לו מקלות בגלגלים. האולפן דרש צילומי השלמה מאסיביים כדי להעניק לסרט תחושה "יותר מלחמת-הכוכבימית"; הכוח יודע למה הכוונה, ולעולם לא נדע מה הבמאי גארת' אדוארדס באמת רצה להביא לנו כאן. ככה או ככה, קיבלנו כלום בכיכוב פליסיטי ג'ונס, שזה מה שנקרא במונחי תחביר שלילה כפולה.
7. "מלחמת הכוכבים פרק 8: אחרוני הג'דיי", 2017
בכל הנוגע לפאנדום של הסדרה, למעריצי ההארד-קור, רק "מתקפת המשובטים" מושמץ יותר מ"אחרוני הגד'יי". כמספר הפאנבויז כך מספר התלונות - באופן אישי נזרקתי מהסרט החוצה באותו רגע נפסד מנפסדים שבו ראינו את הנסיכה ליאה מרחפת בחלל, מי שראה לא ישכח ומי שחננה לא יסלח - אבל בסופו של דבר אני ניצב מאחורי השורה התחתונה שלי מלפני שנתיים: הסרט הזה מציג כמה מהסצנות האיומות בתולדות הסדרה לצד כמה מהנפלאות שבהן.
הבמאי ראיין ג'ונסון הגיע ל"מלחמת הכוכבים" אחרי הברקות אינדי כמו "בריק" ו"לופר", והאכזבה המסוימת שלי מ"אחרוני הג'דיי" הייתה במידה רבה תוצאה של ציפיות גבוהות מהאיש המוכשר הזה (שלא לדבר על האצבעות המוחזקות לטובת המפיק שלו, רם ברגמן הישראלי). ובסופו של דבר, בהתחשב בכך ולצד כל ההסתייגויות, אסיים את האמלוק הנוכחי במילים שבהן פתחתי את הביקורת: זה סרט טוב.
6. "מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר", 2019
בשתי מילים: בסדר ומאכזב. לחצו כאן לביקורת המלאה.
5. "מלחמת הכוכבים פרק 3: נקמת הסית", 2005
וגם זה סרט טוב. יש בו סצנות רעות - אפשר לזהות אותן לפי זה שאנאקין ופאדמה מדברים בהן - אבל עד היום אני מתקשה להאמין שג'ורג' לוקאס הצליח במקום הכי טריקי שטרילוגיית הפריקוולים נכנסה אליו: שאלת הפרקטיקה של המעבר לצד האפל של הכוח.
מאז שלמדנו שאנאקין סקייווקר = דארת' וידאר, למדנו גם שהשני הוא גרסה "מעוותת ומרושעת" (מלחמת הכוכבים פרק 4, פסוק כ"ג) של הראשון. הגדוּלה - אשכרה גדוּלה, זה מה שזה - של "סית'" היא שבמקום מהלך תסריטאי שטחי לאמור "הוא התפתה לרשע", אנחנו מקבלים איש צעיר שהלך רחוק מדי בניסיון להציל את חייה של אהבת חייו, שעבר אל הצד האפל כדי למצוא שם מזור, לא "יאללה בלגן". זה עשוי מעניין, זה מוצג חכם, ומה שמפתיע אפילו יותר מהתסריט המוצלח ברובו הוא הערך המוסף הקולנועי. מהפתיח הכמעט מופשט ועד הסצנה האדירה של הטיהור האתני המולטי-פלנטרי, יש כאן מבע קולנועי שמעולם לא ראינו מג'ורג' לוקאס (ועד היום רצה שמועה שזאת לפחות בחלקה עבודה של חבר טוב בשם סטיבן ספילברג, שהקרדיט "במאי אורח" ניתן לו לכאורה על עזרה קונקרטית במספר סצנות מורכבות, אבל לכו תדעו).
4. "מלחמת הכוכבים פרק 4: תקווה חדשה", 1977
עצרתם פעם לחשוב כמה פגום התסריט של הסרט הזה? יש לנו כאן מאבק של טוב (לוק סקייווקר) מול רע (דארת' וידאר) שלעולם לא מתעמתים זה עם זה; יש לנו נבל קולנועי מושלם, באמת מושלם, שהפינאלה הגדולה שלו היא "איבדתי שליטה בחללית שלי אה רגע אני בסדר חזל"ש"; יש לנו שניים (לוק והאן) שמתחרים על ליבה של אחת (ליאה), אבל אנחנו לעולם לא מגלים את מי מהם היא מעדיפה (ואז היא נותנת בוסה לפאקינג אחיה, אבל זה כבר בסרט הבא); ואם תיקחו את סך ההתפתחויות העלילתיות תגלו שהן מספיקות אולי לשליש סרט במונחים של היום, ולא רק מפני שהסרטים נעשו ארוכים יותר.
בכל הנוגע לבניית עולם, או במקרה הזה גלקסיה ובדיעבד יקום, "מלחמת הכוכבים" (די נו, אפילו לוקאס לא קורא לזה "תקווה חדשה") הוא בית ספר, מכללה, אוניברסיטה. אבל זה גם סרט פגום עם תצוגת משחק רעה של שניים משלושת השחקנים הראשיים (להריסון פורד תמיד היה את זה) וסצנת סיום שהיא משהו בין גניבה לא מודעת (מתוך) והומאז' מוצהר (ל)"ניצחון הרוח" של לני ריפנשטאהל מכל הסרטים והבמאיות בעולם. אז צר לי, אבל הוא נשאר מחוץ לשלושת הגדולים.
3. "מלחמת הכוכבים פרק 7: הכוח מתעורר", 2015
רבים טענו שזה רימייק לא רשמי של "מלחמת הכוכבים" (נו, "תקווה חדשה"). ואכן, מהכוכב המדברי שבו הכל מתחיל ועד המתקפה על כוכב המוות (בסדר בסדר, זה כוכב המשהו האחר, תנו לבנות טיעון), מהדמות שאין לה מושג מה זה ג'דיי ועד ההיתקלות הראשונה שלה עם חרב אור, מהמפגש עם מבריח חלל בשם האן סולו שמסתובב עם שטיח בשם צ'ובקה ועד, אתם יודעים, מפגש עם מבריח חלל בשם האן סולו שמסתובב עם שטיח בשם צ'ובקה - יש באמת הרבה מאוד דמיון. אלא שלטעמי, "הכוח מתעורר" עושה ל"מלחמת הכוכבים" מוב קלאסי של "משווה ומעלה".
קצבי יותר, בוודאות מרגש יותר, לפרקים סוחף יותר, בוודאי כתוב משוכלל יותר - מה שג'יי.ג'יי אברמס עשה על כיסא הבמאי זה לא רימייק אלא אפגרייד. האם הוא מסוגל לעשות את זה שוב השבוע עם "עלייתו של סקייווקר", סרט שהתחיל הכי רע שיש עם פיטוריו של הבמאי המקורי קולין טרבורו ("עולם היורה") ושסוחב עליו משקל של 42 שנות קולנוע? מבחינתי, רק שיספק קלוז'ר כמו הפריט הבא ברשימה והוא עשה את שלו.
2. "מלחמת הכוכבים פרק 6: שובו של הג'דיי", 1983
כן כן, אני יודע, אתם לא אוהבים את האיווקס כי הם חמודים מדי ונראים כאילו כתבו אותם רק כדי למכור צעצועים. וקשה לכם עם הסצנה שבה ליאה יוצאת מהארון כאחותו של לוק כי זה הופך את הבוסה שהוזכרה לעיל לקצת, איך כותבים את זה, בעעעע. ייתכן גם שאני מוטה לטובת "שובו של הג'דיי" כי הוא היה סרט "מלחמת הכוכבים" הראשון שראיתי. ועדיין אני עומד על דעתי שזה כמעט-כמעט סרט הסטאר וורז המושלם.
כל ההתרחשות בארמון של ג'אבה, בדגש על ג'אבה עצמו - עדיין אחד המופעים המושלמים ביותר של האפקטים המיוחדים הטרום-דיגיטליים. סצנת המוות של יודה. העריכה הצולבת המדויקת של הקליימקס הכפול, הקרב על כוכב המוות החדש והעימות הסופי בין לוק סקייווקר לדארת' וידאר. הורדת המסכה. ככה מסיימים סדרה, ככה ממקסמים עולם קולנועי, ככה יוצרים סרט פנטזיה (אני חוזר, פנטזיה. מי שמכנה את "מלחמת הכוכבים" מדע בדיוני, שיישאר אחרי השיעור). הבמאי ריצ'רד מרקאנד הגיע לסרט הזה כמעט אלמוני ונשאר די אלמוני גם אחריו, אבל הוא עשה כאן חתיכת דבר תחת המטרייה של לוקאס כמפיק-על/שליט היקום.
"שובו של הג'דיי" שינה את חיי, מילולית. הוא כנראה הסרט שבגללו אני אוהב סרטים, וחד משמעית הסרט שבגללו מעניין אותי איך סרטים נעשים. אז כאמור, אני אולי מוטה לטובתו, אבל הבינג סד דט צפיתי בו להערכתי צפונית ל-50 פעם. אם הוא בעצם היה לא משהו, נראה לי שהייתי עולה על זה מתישהו בשלהי שנות ה-80.
1. "מלחמת הכוכבים פרק 5: האימפריה מכה שנית", 1980
נו מה לעשות, יש בעולם הזה דברים אקסיומטיים. השמש זורחת בבוקר, כבר אי אפשר להשיג אפרסק נורמלי ו"האימפריה" הוא הסרט הכי טוב בסדרת "מלחמת הכוכבים".
יודה, קודם כל הוא. והעימות הראשון והמושלם בין וידאר ולוק, עם טוויסט עלילתי שכבר הספקנו לשכוח שהיה אחד המפתיעים-חכמים בכל הזמנים. ובספין, העיר-בין-עננים שנראית עד היום טוב יותר מאינספור ניסיונות לזנב בה בעידן הדיגיטלי. אתם יודעים מה, רק בשביל הסצנה שבה מתברר שהמילניום פלקון של האן סולו נכנסה לא לתוך מערה אלא לתוך חיה מגיע לסרט הזה מקום בנצח.
לורנס קסדן, במאי ענק בזכות עצמו ("החברים של אלכס", כחום הגוף"), כתב את התסריט המושלם הזה ואחריו את "שובו של הג'דיי"; קודם הוא עוד השחיל את "שודדי התיבה האבודה", ארגיובלי תסריט ההרפתקאות הטוב ביותר שנכתב אי פעם. מצד שני, האיש כתב גם "סולו" (ומצד שלישי גם את "הכוח מתעורר"). הבמאי היה אירווין קירשנר, שלא הותיר חותם משמעותי לפני או אחרי ("רובוקופ 2", וחמור מזה, "לעולם אל תאמר לא"). אין להסיק אלא שמשהו בדינמיקה שבין השניים האלה ובחיבור שלהם לחזון של ג'ורג' לוקאס יצר סינרגיה שמצדה יצרה לא רק את סרט מלחמת "הכוכבים" המושלם, אלא גם את אחד הסרטים המושלמים אי פעם. ושימו לב, גיקיי ורבותיי, שהשנה הוא יחגוג 40.