"מדורת השבט"
מעבר לזה שהסצנה בה חני פירסטנברג מבצעת את "חשמל בכפות ידיך" היא משהו שצריך לראות פעם ביום בשביל לצחוק ולבכות בו זמנית, זו גם סצנה שמדברת היטב על המתח הירושלמי התמידי, זה שבין הקודש והחול. וכך גם כל סדרתו של יוסף סידר, על קורותיה של אם יחידנית המגדלת שלוש בנות ומנסה להעניק להן (ולעצמה) חיים נורמליים ככל האפשר על רקע האופי המסוים ביותר של הציונות הדתית בראשית שנות ה-80. חלק מ"מדורת השבט" מבדר, חלקו מעיק כמעט לצפייה מרוב עצב ופחד, וכל כולו טובל באיזו אי-נוחות כזו, ברצון להיות דבר אחד וההבנה שאתה תמיד קצת מוסלל להיות דבר אחר, וזה הווייב הירושלמי האמיתי.
"מלחמת העולם Z"
אחת מסצנות השיא במותחן האקשן הלא-לגמרי-מצליח הזה מתרחשת בירושלים, שמתמודדת בסרט עם מתקפת זומבים אימתנית. הפתרון: חומה גבוה ומזוינת, כמובן, שמונעת מנחיל אוכלי האדם לפלוש אל עיר הקודש. הבעיה: נו, אתם יודעים איך זה עם חומות הפרדה. בן רגע הופכת ירושלים לקן רוחש ואלים של זומבים מורעבים בְמשל מדויק להפתיע על מה שקורה כשמנסים לנעול אנשים מאחורי חומה.
ואם לא רוצים להידרש למשמעות הפוליטית הסמויה, אפשר בהחלט להגיד שהזומבים הנ"ל הם כל התיירים שמגיעים לעיר וחוסמים את רחובותיה עד שהיא נראית כמו בליל של מאות ואלפי פרצופים זרים, שגורמים לאדם הממוצע - או לאדם הלא ממוצע בעליל, כי בראד פיט מככב ב"מלחמת העולם Z" - להבין שהוא חייב להסתובב ולעוף משם. ואותו ממזר בר מזל גם זוכה להגשים פנטזיה כמוסה של ישראלים רבים, בעיקר כאלה שניסו לנהוג פעם בירושלים וגילו שהיא מורכבת מ-90% מבויים סתומים, ורואה את העיר קורסת לנגד עיניו במופת של פנטזיית נקמה.
"הנה אני בא", הדג נחש
אין תחושה מוכרת יותר מאשר העלייה לירושלים וההבנה שמגיעה מיד אחר כך: תודה והכל, אבל אני לא רוצה להיות כאן.
"זאת וזאתי", פרק 1
תותית ומלעיל (גיתית פישר ואושרית סרוסי) רוצות להתניע את הקריירה המוזיקלית שלהן, והן יודעות כי הדרך הבטוחה ביותר לקבל אחד על אחד עם הקב"ה היא לעלות ולהתפלל בכותל. ההרפתקה הירושלמית של הצמד המטורלל הזה תעורר הזדהות בכל מי שעלה לג'רוז בשביל להניח פתק ותו לו, אבל נאלץ גם לפגוש על הדרך את הדודה הזו מירושלים. כי לכולם יש את הדודה הזו מירושלים. רק שביקום של "זאת וזאתי", הדודה הנ"ל מגולמת על ידי דנה אינטרנשיונל, שמשרה בשתיים השראה מיידית, וגורמת להן להאמין שהן שתי משיחיות מוזיקליות, כולל קליפ מושקע. ואם זו לא דוגמה טובה וכיפית לסינדרום ירושלים - מה כן?
"המוזיאון"
סרט דוקו על שגרת יומו של מוזיאון ישראל - כפי שהיא מסופרת מכמה נקודות מבט - עלול להישמע כמו פרויקט מפונק שלא פונה אל מי שלא עף על כדים וחרסים, אבל "המוזיאון" של רן טל צורף מהחומרים האלה שעה וחצי של יופי. במבט רגיש ומפוכח, הסרט עוקב אחר עסקני האמנות ופועלי התיירות - אותם ברגים קטנים במערכת שמנסה לשווק את ירושלים בפרט ואת התפיסה הציונית כולה כמוצרים אטרקטיביים, וסיפוריהם הם אלה שמצליחים להפוך את "המוזיאון" לצפייה לא אליטיסטית בעליל. אפילו מרגשת.
"הנערים"
כמה נדיר לראות סדרת דרמה שמתרחשת בחלקה הגדול במזרח ירושלים, וכמה נדיר לראות את החלקים הנ"ל כתובים, מצולמים ומבוימים בקפדנות רבה כל כך. "הנערים" חוזרת אל אירועי קיץ 2014 בעיר ובסביבתה - רצח הנער מוחמד אבו ח'דיר בתגובה לחטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים, גיל-עד מיכאל שער, איל יפרח ויעקב נפתלי פרנקל - ומתנהלת כסרט מלחמה שמסופר, כמעט בכוונה, מנקודות המבט האפורות ביותר. זה אפור חיובי מאוד, בהקשר הטלוויזיוני - "הנערים" הרבתה להישיר מבט אל הרחובות הפחות ציוריים של ירושלים, אל הבתים הפחות מהודרים בה, הפחות מוכרים ומפתים. והדמויות בה היו גם הן, קצת עצובות ובעיקר כה רגילות. פעמים רבות ירושלים שנשקפת אלינו מבעד לעדשת המצלמה היא יפה מדי (ובאופן הוגן, כן? ירושלים אכן עיר יפהפייה), והיה מרענן לראות אותה פצועה, מלוכלכת ואנושית כל כך.
"אל-קודס אל עתייקה", פיירוז
ובסופו של דבר, תמיד ישנו געגוע. השיר של הזמרת הלבנונית פיירוז, ששוחרר כבר ב-1956, ומתאר הליכה ברחובות ירושלים - תחילה היא כמעט מנחמת, בהדרגה היא נעשית חלומית וסופה - אלים ומפחיד - בתהליך שמהדהד מסעות ירושלמיים מוכרים אחרים, בהם גם דרכו האחרונה של ישוע. ובכל זאת, "אל-קודס אל עתיקה" (ירושלים העתיקה) הוא שיר כיסופים, והוא לירי ומלא סמלים כמו שירי הגעגועים של יהודה הלוי, ללמדנו שגם ירושלים שאיננה פיזית, שהיא כולה חלום או פרשנות - היא עיר שאפשר להתגעגע אליה. אפשר להרגיש אותה בעצמות.