יש תאריך. אולפני האחים וורנר הודיעו לאחרונה שסרטו הבא של הבמאי כריסטופר נולאן יגיע לאקרנים ב-17 ביולי 2020. כמעט כל הפרטים סביב הפרויקט נותרו חסויים, אך הוא כבר הספיק לקבל את התואר "סרט אירוע". עוד לפני שידוע עליו פרטים, אפשר כבר לומר על הסרט דבר אחד כמעט ודאי - הוא צפוי להיות שובר קופות. עשרת הסרטים שנולאן ביים עד כה בקריירה גרפו למעלה מ-4.7 מיליארד דולר, וסרט חדש של נולאן, בין אם אתם נמנים עם אוהביו או שונאיו, הוא אירוע משמעותי. מבחינתנו זו הזדמנות מעולה לעבור על הפילמוגרפיה של נולאן ולדרג אותה.

10. מעקבים (1998)

סרט הביכורים הצנוע של נולאן חשף אותו לעולם בסוף שנות התשעים, עם עלילה שמספרת על סופר צעיר העוקב אחר זרים בחיפוש אחר השראה ומסתבך בעולם הפשע. כבר בסרט הראשון שלו, נולאן מציג כמה מאפיינים שילוו אותו לאורך הקריירה - עלילה לא ליניארית, מוזיקה שמעצימה את ההתרחשויות, ואיך לא, סיום עם טוויסט מפתיע. הסרט עצמו לא רע, בעיקר עבור סרט ראשון ודל תקציב באופן קיצוני (תקציבו מוערך ב-6,000 דולר בלבד), כל כך קיצוני שנולאן גם צילם אותו בעצמו מההתחלה ועד הסוף. זו גם הפעם האחרונה שבה הוא יעשה דבר כזה. 

9. אינסומניה (2002)

הסרט הסטנדרטי ביותר והכי פחות "נולאני" בפילמוגרפיה של הבמאי. עלילה בלשית דלה שאפילו הכריזמה של אל פאצ'ינו לא יכולה לסחוב. סרט שהוא פחות "שתיקת הכבשים" ויותר "שתיקת התסריטאים". הנבל, בגילומו של רובין וויליאמס, אינו מפחיד יותר מהעיניים הטרוטות של פאצ'ינו, המגלם בלש הסובל מנדודי שינה. סרט בנאלי, צפוי וחסר ערך מוסף. נקודת האור האמיתית היחידה בסרט שטוף האור הזה, היא ההופעה של הילארי סוונק, המגלמת בלשית צעירה אך מבריקה.

8. עלייתו של האביר האפל (2012)

כגודל הציפייה, גודל האכזבה. מושקע, ראוותני, ריקני, אפילו מייקל קיין בוכה. בכמעט שלוש שעות של סרט, אפשר היה להשקיע עוד בכתיבת התסריט, בהעמקת הדמויות, באמינות הדיאלוגים. יש גבול להשהיית הספק אצל הצופה האומלל. טום הארדי בעוד תפקיד בו הוא ממלמל למוות את יכולת הריכוז של הצופה, כאשר ביין האנטי-ממסדי אינו אפילו צל חיוור של הנבל שקדם לו בטרילוגיה. מעולם לא נשמעה ביקורת כה עלובה על סגנון החיים הקפיטליסטי מאשר זו היוצאת מהאגזוז המחובר לפרצוף של ביין. ובכל זאת, סרט די מבדר ומרשים ויזואלית, שחותם טרילוגיה נהדרת.

7. התחלה (2010)

הסרט שמסמל את תחילת עידן היומרנות של נולאן. הריאליזם היחסי נזנח לטובת השואו, הדיאלוגים משתעבדים לקונספט. "המטריקס" זה לא, למרות היכולת המרשימה של נולאן להמציא עולמות מאפס. כמובן שישנם כמה רגעים קולנועיים מרהיבים, צילום משובח וכיף לראות את שיתוף הפעולה הראשון (והיחיד בינתיים) של נולאן עם ליאונרדו דיקפריו. אבל כל הפלוסים מתגמדים ביחס ללרלור האין סופי הקיים בסרט, עובדות על חלומות מתערבבות עם בליל של שטויות תסריטאיות שנשמעות טוב רק על הנייר.

6. יוקרה (2006)

נולאן אוהב תכסיסים והפתעות, לכן רק טבעי שיעשה סרט המנסה להבין מהו טיבו של קסם. סרט שכולו דו-קרב, גם בין שני קוסמים, וגם בין שני שחקנים מצוינים. כריסטיאן בייל ויו ג'קמן מעבירים בסרט חיים שלמים בניסיון לנצח אחד את השני בכל מחיר. זה די מבדר לראות אותם מתקוטטים, מנסים להביך אחד את השני, על הבמה וגם מחוצה לה. לא בטוח שזה מספיק, ובסוף יש תחושה מעט גימיקית לכל העניין. סרט שנכנס ויוצא מהזיכרון במהירות, בלי להותיר רושם מיוחד.

5. בין כוכבים (2014)

הניסיון הקיטשי של נולאן לעשות "2001: אודיסאה בחלל". אחרי שבסרטיו הקודמים הוא כבר כבש כל היבט של כדור הארץ, נותר לו רק לכבוש את האינסוף. נקודת המוצא של מציאות לקראת אפוקליפסה היא מרתקת, ונולאן ממשיך להוכיח שיש בו חזון שלא יודע שובע. מתיו מקונוהיי סוחף, ג'סיקה צ'סטיין מקסימה והעתיד נראה מרשים כשהוא בידיים הבטוחות של נולאן. אבל סטנלי קובריק, להבדיל מנולאן, מעולם לא ניסה לענות על כל שאלות היקום ומעבר לו. האם בחמש השנים שחלפו מאז שיצא הסרט, נולאן כבר הבין שלא יוכל לפתור אותן? לא בטוח. 

 

4. באטמן מתחיל (2005)

הסרט הראשון בטרילוגיה שבישרה את בוא האביב, ואת תחייתו של ז'אנר סרטי הקומיקס. הציבור היה מוכן, הטכנולוגיה השתכללה ופתאום גם הגיע הוירטואוז שידע לחבר הכול ביחד. גם נולאן היה זקוק לבאטמן, זה היה הצ'אנס שלו לספר סיפור אחר, כזה שמאפשר לו לראשונה לממש את הפנטזיות האפיות שלו. כריסטיאן בייל מגלם באטמן אנושי ומורכב, יתום שנאלץ להתמודד מול פחדיו, שתפקידו ללמד וללמוד בעצמו מה מוסרי ומה לא. לא הכול מושלם, הפלאשבקים מייגעים ותוכנית העל של הנבלים אידיוטית. למזלנו, זו הייתה רק תחילתה של הטרילוגיה.

3. דנקרק (2017)

סרט שמרכזו מלחמה, אך עיקר תשומת ליבו נתונה לחיילים וליצר ההישרדות שלהם. חלקו האחרון של הסרט מציג נושא מעניין ופחות מדובר בכל מה שקשור לסרטי מלחמה - הבושה, החזרה של החיילים לביתם לאחר תבוסה וחששם מקבלת פנים לעגנית ואכזרית. הסרט לא חף ממניירות או קלישאות, אבל לפחות משתמש בהן באיפוק. התסריט פחות מפותל ומסובך, הצבעים נהדרים, הצילומים מהאוויר מרשימים, ולסרט יש מבע מובהק ויפה. גם בליהוק נולאן שמר על פשטות, ובחר לרוב בשחקנים שהאנונימיות היחסית שלהם תורמת למציאותיות של החוויה.

2. ממנטו (2000)

אחד התסריטים המקוריים ביותר של שנות האלפיים מספר סיפור שמתחיל מסופו ואז חוזר להתחלה. התסריט מבוסס על סיפור קצר שכתב אחיו של נולאן, ג'ונתן, ומסופר מנקודת מבטו של אדם עם אמנזיה הרודף אחר הרוצח של אשתו. נולאן, יחד עם הצלם וולי פפיסטר, מייצרים חווית צילום נקייה, שמצליחה להותיר תחושה עמומה, בה לא ברור אם מדובר במציאות או בחלום. הצילום, העריכה, התסריט, הפסקול והמשחק של גאי פירס, מצליחים יחדיו להגשים את מטרת הסרט, ומותירים את הצופה בעמדת הגיבור, כך שכולנו תמיד בניחוש לגבי התפנית המפתיעה הבאה.

1. האביר האפל (2008)

גדול סרטי הקומיקס בכל הזמנים, אבל גם פשוט סרט יוצא מן הכלל. כל תרבות זקוקה לגיבורים ולסמלים שלה, "האביר האפל" הוא כזה גם עבור תושבי העיר גות'האם וגם עבור אוהבי הקולנוע. סרט שמצליח להתקיים במרחב הנדיר שבין בלוקבסטר מסחרי לסרט "איכות", כזה שמעלה שאלות על מוסריות ולא מפחד לגלוש לאפלה. זהו השיא היצירתי של נולאן, שכלל בו סיקוונס פתיחה מהטובים בהיסטוריה, פסקול רודף של הנס צימר, פעלולים מרהיבים וקאסט משובח שכולל את הית' לדג'ר בהופעה מחשמלת בתור הג'וקר, הופעה שזיכתה אותו באוסקר והכניסה אותו ואת הסרט לדברי הימים של הקולנוע.