ב-1991 העלתה שלישיית הגשש החיוור את התכנית "כוסות רוח". זו היתה תכנית המערכונים האחרונה של הגששים, שמאז הגיחו אל חיינו רק בהופעות חד-פעמיות. את סופו של העידן התבקשו קוראי "ידיעות אחרונות" ומאזיני רשת ג' לציין כעבור שנה בבחירת המערכון הכי טוב של הגשש. עבור המעריצים זו משימה שגובלת בבלתי אפשרי: איך אפשר לבחור בין קלראשו של פולי, סלים וארזה של שייקה ושמעון כסאח של גברי? מה עדיף - "שוק הספרים" או "פסטיבל שירי דיכאון"? ומה עם כל מיני פנינים למתקדמים כמו "כותב הבקשות" ו"המשמר האזרחי"?

זה כנראה לא משנה. לכל מאזין של הגשש יש את תיקיית המועדפים שלו. אצלי, למשל, שמור מקום מיוחד בלב (ובערמת דיסקים מאובקת) למערכון הנשכח "כדורגל מקצועי" שכתב נסים אלוני, עם השורה האלמותית "זה חיים זה, כדורגל?!". ל-27 אלף המדרגים היו בחירות, איך לומר, קצת יותר קונבנציונליות - ומעולות כשלעצמן.

מקום שלישי: "המכונית המגויסת"

"המכונית המגויסת" הוא מערכון שדורש הסבר מקדים. למען האמת, גם כששמעתי אותו לראשונה בשנות ה-80 הייתי זקוק להסבר כזה. זה נשמע מופרך, אבל צה"ל יכול על פי חוק לגייס כלי רכב בדיוק כפי שהוא מגייס בני אדם. מעשית זה לא קרה מאז מלחמת לבנון הראשונה, באופן המוני זה לא קרה מאז מלחמת יום הכיפורים. בשנה שעברה פורסם שצה"ל מתכוון לצמצם משמעותית גם את הגיוס התיאורטי ולעבור לליסינג. קצין באגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה הסביר ל"ישראל היום" שקצת בעייתי לקחת מאזרחים כלי רכב במאה ה-21, הם פשוט יסרבו. לפי "המכונית המגויסת", יש להם סיבה טובה לעשות זאת.

"המכונית המגויסת" הופיע בתכנית "סינמה גשש", שהועלתה על ידי הגשש החיוור ב-1967, זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים (למעשה, הצגת הבכורה עלתה ב-8 ביוני). זו היתה התכנית השלישית של הגשש והראשונה ללא שייקה אופיר כבמאי. את אופיר החליף נסים אלוני, אחד המחזאים החשובים בתולדות התיאטרון הישראלי, שהיה גם דמות משמעותית בהתפתחות של הגשש. הוא ביים שתי תכניות ("סינמה גשש" ו"קנטטה לשווארמה"), כתב כמה מהמערכונים הכי מוכרים של השלישייה ("פגז קומפוט", "קפיטריה בטבריה" הבקטיאני) וגם את השיר "יפות יפות", ואחראי באופן ישיר לכמה מהציטוטים הכי שגורים וגם הכי שימושיים ("אני מהאו"ם", "זה רעיון!"). השימוש (והשיבוש) המבריק בשפה הוא אולי האלמנט הבולט ביותר של הגשש החיוור, ואלוני נחשב למי שמזוהה עם השפה הזאת יותר מכולם.

הלוקיישן של "המכונית המגויסת" הוא בסיס רכב צבאי ("המחלקה לשחרור מכוניות מגויסות"). אלוני מקדיש לא פחות מדקה וחצי (מתוך פחות משמונה וחצי בסך הכל) לשיחה בטלה של פולי ושייקה על בפלות בשקם ועל צמיגים חדשים, רק כדי להציג את הפקידות האפסנאית המשועממת וחסרת המעש, איתה יעומת בעוד רגע האזרח הקטן.

האזרח הקטן הוא גברי, שמגיע כדי לשחרר את המכונית שלו - שברולט 66' - משירות מילואים פעיל. האסקלציה מהירה: מה שמתחיל כהליך קצרצר ופשוט הופך בן רגע לשרשרת תקלות ופיצוצים. בתחילה גברי פשוט לא מזהה את הרכב שהושחת ללא הכר, אבל מיד הוא מבין שזו השברולט - היא פשוט עברה למצב מלחמה. הרכב כוסה בבוץ ("זה בשביל הסוואה, מה אתה רוצה, שיפציצו את האוטו, ישרטו את הצבע?"), המושבים הוצאו ("החבר'ה לקחו לשבת בעמדה"), הרדיו נשלף ("החבר'ה לקחו לשמוע חדשות"), וכמובן, גולת הכותרת - אין מנוע ("היה מנוע?").

זו סאטירה קצרה ומושלמת. העובדה שהסיטואציה איבדה רלוונטיות אבל המערכון עדיין אפקטיבי (ואהוב ופולחני) רק מוכיחה עד כמה הטקסט מושחז, ובעיקר עד כמה הקונטקסט על-זמני. זה הרי לא גברי מול האפסנאים, אלא חוסר האונים המדכא והמחרפן של האזרח שומר החוק מול השרירותיות, האדישות וחוסר האכפתיות של המנגנון הביורוקרטי. התהליך שעובר גברי מוקצן עד אבסורד, אבל מוכר לכל מי שנאלץ להתמודד עם שירות לקוחות בכלל ועם גופים ממשלתיים בפרט: ההתייחסות המיתממת לעצם קיומה של תקלה, ההסבר המופרך, הקטנת הבעיה, הטלת האחריות לתיקון העיוות על האזרח ("מה זה מושבים? 500, 600 לירות?") ולבסוף ה"יהיה בסדר", או בגרסת אלוני: "סע לשלום חביבי, המפתחות בפנים". שייקה ופולי, בנון-שלאנטיות מתסכלת וקורעת מצחוק, מגלמים בדייקנות מופלאה את הממסד; גברי, בטונים צווחניים, מגלם את כולנו.

מקום שני: "הכה את המומחה"

אלוני עזב את הגשש אחרי שתי תכניות. את מקומו תפס יוסי בנאי, אחיו של גברי, שעבד עם הגששים לאורך התקופה הארוכה ביותר. בנאי - שהיה בעצמו כוכב מערכונים - ביים את השלישייה בחמש תכניות וכתב את רוב המערכונים הקלאסיים שלה (ביניהם "אופסייד סטורי", "המוסך", "שחקן כדורסל", "חתונת הדמים", "שירים, שערים וטכנאים").

את "הכה את המומחה", שהופיע בתכנית "קסיוס קליי נגד חלפון" ב-1971, כתב בנאי ביחד עם דן אלמגור. הוא מבוסס על ז'אנר שהצליח ברדיו באותם ימים, בדיוק כפי שהוא מצליח בטלוויזיה היום: הפניית שאלות מהבית למומחים באולפן. תחשבו על פרודיה על תכנית בוקר עם רפי קרסו או אילון בן יוסף. זה הרי כל כך מתבקש.

המערכון מורכב למעשה מסדרה של שבעה מערכונים קצרצרים, והגששים מתחלפים ביניהם בתפקידי המומחים, המנחים והאורחים. ב"כוסא מחשי" שייקה הוא גבר שמגיע לאולפן "הכה את המומחה" כדי להכות את המומחה "שאומר לנשים לשים ירקות על הפנים"; ב"נימוסין והליכות" פולי מנסה להסביר לגברי מי צריך לברך ראשון בחדר המדרגות - זה שעולה או זה שיורד; ב"מר ערב" תוקפים שייקה וגברי את הפרשן לענייני המזרח התיכון בשאלות עד שהוא מצליח להשחיל מילה ולהסביר שהפרשן לא יכול היה להגיע; ב"בית אבי" מספרים שייקה ופולי לגברי על בית אביו; וב"זיכרונות ארץ ישראל" הסאטירי והמצוין מגיע רב זכריה מנצור מראש העין (פולי) לאולפן כדי לספר על עלייתו מתימן - ומתברר שזיכרונותיו ("לא היה מדרכה, לא היה כביש, רק חול") הם לא מתימן של לפני 60 שנה אלא מ"היום בבוקר, בשיכון שלנו".

המערכון המוכר ביותר - ואפשר להניח שזה שבזכותו "הכה את המומחה" תפס את מקומו בשלישיית המערכונים האהובים - הוא "הצ'ופצ'יק של הקומקום". פולי ("הלו? זה רדיו?") הוא מאזין תמים ולא מתוחכם ("אתה נמצא על הקו?" - "לא, אני על המרפסת") שמנסה לקבל תשובה פשוטה לשאלה פשוטה - איך קוראים לצ'ופצ'יק של הקומקום (זרבובית, אגב) - ונשבר לאיטו מול ההערות הנוקדניות של שייקה בתפקיד הלשונאי הטרחן אברהם חטף-פתח. המערכון הזה הוא דוגמה מצוינת למה שאבד עם היעלמותם של רוב סרטוני הגשש מהרשת - העוויות הפנים של פולי הן הדבר הכי מצחיק בו.

אבל המערכון החכם והמדויק מכולם הוא "העולה המיליון". גברי הוא עיתונאי שמגיע לשדה התעופה כדי לראיין את העולה המיליון מברית המועצות. העולה (פולי) לא דובר עברית, ומשתמש בערבוב של רוסית, ג'יבריש (שהקהל יכול להבין בקלות, במשפט כמו "ישראלסקי פרימיטיבסקי") ועברית משובשת ("אנו באנו ארצה לתפוס את הבנות בה!"). גברי מחפש מתורגמן, ולעזרתו נחלץ שייקה - שמעביר את השאלות כלשונן, בעברית במבטא מרוקאי, ומתרגם את התשובות הנרגזות. כשגברי מספר לעולה בהתרגשות שמחכה לו דירה מטעם המדינה, פולי מתעקש שהדירה לא תהיה ברמת גן אלא בצפון תל אביב ("ארלוזורובה פינת דיזנגובה"). גברי מבחין בכך שפולי נסער ומבקש משייקה למסור לו שהוא יקבל כל מה שהוא יבקש. "הוא יודע", אומר שייקה. בסיום מתברר שפולי הוא בכלל מרוקאי מקריית שמונה, שהתחתן בווינה עם רוסייה כדי לקבל דירת חמישה חדרים במרכז.

הגששים לועגים כאן לכולם: למדינה, שמוכנה לתת הכל לעולים החדשים אבל מתעלמת מהתושבים הוותיקים בפריפריה; לישראלי הקומבינטור שמערים עליה; ולתקשורת השטחית, שרודפת אחרי מצגים של פטריוטיות וקיטש ולא טורחת לבדוק את הפרטים. לקראת הסיום מודה גברי לשייקה על שירותי התרגום ולא מסתיר את הפתעתו מכך שהוא דובר רוסית. התשובה של שייקה, שכלל לא יודע רוסית, מייצגת נאמנה עד היום לא מעט ראיונות עיתונאיים: "מה יש פה לתרגם? אתם תמיד שואלים אותן שאלות, הם עונים אותן תשובות".

מקום ראשון: "קרקר נגד קרקר"

גם על המערכון שזכה במקום הראשון חתום יוסי בנאי. הוא לקוח מהתכנית שגם נקראת על שמו והוצגה ב-1980. הגששים, על פי הכתבה ב"ידיעות", הופתעו מבחירת הקהל: שייקה העדיף את "מגרש השדים" (הוא צודק - מערכון מעולה שלא זכה להכרה הראויה), גברי את "חסכו ואמצו" המצוין, ופולי לא הצליח לבחור.

גיבורי "קרקר נגד קרקר" (רפרנס לזוכה האוסקר "קרמר נגד קרמר" שיצא שנה קודם לכן ועסק באותו נושא) הם בני הזוג קרקר (פולי הוא הבעל, גברי האישה) העומדים להתגרש, והליקופטר (שייקה) - הסבל שמגיע כדי לפנות את חפציו של מר קרקר. בנאי, שביסס את הדמות על סבל אמיתי שהכיר באותם ימים, כתב וביים אדם שמצחיק בראש ובראשונה את עצמו, גבר חסר דאגות וגם חסר עניין לעשות את העבודה שלשמה הגיע. התוצאה היא שמי שבא כדי לצקת משמעות מעשית בגירושים הוא זה שמונע אותם וגורם לבני הזוג לחזור זה אל זה. בערך.

בנאי בנה את המערכון כפגישת גישור אופטימלית, שבה הליקופטר מתפקד כמתווך בלתי תלוי. בחלק הראשון הוא עורך היכרות עם צד א' - אדון קרקר הממורמר, לוזר שכבר ויתר על הכל חוץ מהחוט המאריך; בחלק השני הוא מתוודע לצד ב' - ברברה קרקר, אישה רכושנית, קטנונית ומלודרמטית שלא מוכנה לוותר אפילו על החוט המאריך; ובחלק השלישי - הוא נקלע ללב העימות ופותר אותו. נקודת השבר, כמו בהליכי גירושים רבים, הוא המאבק על המשמורת - כל אחד מבני הזוג רוצה שהשני ייקח את הילד. זה הקש ששובר את גב הסבל וגורם לו לשכנע את השניים לחזור זה אל זה. את הקרקרית הוא מצניח מפסגות השירה הלירית אל המציאות המדכדכת ("למצוא את עצמך? תגידי תודה שהוא מצא אותך ואת מצאת אותו"), ולקרקר הוא מציע לבקש סליחה. כשההתנצלות הרפה לא מוצאת חן בעיניו, הוא מנחה אותו איך עושים את זה כמו שצריך - "תהיה גבר! תשפיל את עצמך, תהיה גבר! תהיה סמרטוט, תהיה גבר!" - ומדגים בעצמו.

בעיניים ביקורתיות ומעודכנות, "קרקר נגד קרקר" נראה היום בעייתי. אם מנקים ממנו את פסקול הצחוק נשארים עם סיפור על אישה שמאמללת גבר רופס (אם כי גם היא אומללה, בדרכה) שבסופו של דבר גם נאלץ לבקש ממנה סליחה, ככל הנראה על עצם קיומו. זה החליק בקלות בשנות ה-80, אבל זה עשוי לעורר אי נוחות ב-2019.

המעלה של "קרקר נגד קרקר" היא ממילא לא הסיפור, וגם לא הקרקרים, אלא הליקופטר. זו לא רק הדמות שכתב בנאי והאופן שבו עיצב אותה שייקה עם הצחוק המידבק, אלא גם הגישה המעשית והמפוכחת שהוא מציע. בין שני הטיפוסים הדרמטיים - אדון קרקר שיושב על קוצים וגברת קרקר שכמעט מאבדת הכרה בגלל חוט מאריך - הליקופטר הוא אי של רוגע, של "סתלבט". באופן אירוני, דווקא הטיפוס המוזר הזה מכניס לבית שפיות זמנית, וגם מידה של פרופורציה. "כמו שאני רואה אתכם לא יהיו עליכם קופצים", הוא אומר לשניים בכנות, ומציע להם להפסיק לריב על טיז-וושר ולהתפשר על מה שיש.

"קרקר נגד קרקר" רחוק מלהיות המערכון הכי טוב של הגשש, אבל זה כנראה המערכון הכי מוכר והכי אהוב, והוא מגלם במשפט אחד את האופן שבו מצאו הגששים להביט ולהציג את המציאות הישראלית על כל עוולותיה, שיגעונותיה, מבוכותיה וקומבינותיה: העולם מצחיק - אז צוחקים.