אם יש מישהו אחד שלא כדאי לבקש ממנו המלצה על הסרט "הסיפור שאינו נגמר" זה מיכאל אנדה - האיש שכתב את "הסיפור שאינו נגמר". הסכסוך שהתגלע בין אנדה לבמאי-תסריטאי וולפגנג פיטרסן חריג אפילו בסטנדרט המקובל של מחלוקות יצירתיות בין סופרים ובמאים. למעשה, אנדה כל כך שנא את הסרט עד שדרש לעצור את הפקתו או לשנות את שמו, נענה בסירוב, תבע את המפיקים והפסיד במשפט. ההערות שכתב על התסריט של פיטרסן הן כנראה הביקורת הכי צולבת ורושפת שתקראו על הסרט ("זה טריפ בהשפעת סמים"). אנדה, למען האמת, צודק. הבעיה היא שגם פיטרסן.

הסיפור, ביסודו, זהה: בסטיאן בקס הוא ילד חביב, יתום מאם וכל כך דחוי חברתית עד שהוא לא צריך אפילו להגיע לבית הספר כדי לחטוף מכות מהבריונים - הם זורקים אותו לפח הזבל עוד בדרך לשם. בסטיאן מוצא בחנות ספרים מסתורית ספר מסקרן שנאמר לו כי הוא לא בשבילו - ועושה  מה שכל ילד עושה כשאומרים לו שמשהו אינו בשבילו. בתוך חמש דקות אנחנו נחשפים לשתי פניו של בסטיאן: זה שהוא רואה בעצמו - ילד פחדן שנמלט על נפשו; וזה שהוא עדיין לא רואה בעצמו - הילד האמיץ שגונב (למעשה, שואל בנימוס - הוא משאיר פתק אחריו) ספר שסקרנותו לא יכולה לעמוד בפניו.

מכאן ממשיך בסטיאן לבית הספר, אבל במקום להיכנס לכיתה כמו הילד הטוב שחשבנו שהוא, הוא עולה לעליית הגג המקריפה - שוב גילוי לא מודע לעצמו של אומץ לב - ובחסות רשלנות הורית פושעת (אבא שלא תוהה למה הילד לא חוזר מהלימודים) פוצח בבינג' קריאה אינטנסיבי במלוא מובן המילה. הספר (והסרט) מספר על ממלכת פנטסיה שנמצאת בסכנת השמדה מפני הלא-כלום שנוגס בה, ועל מסעו של הילד אטריו להצלתה. ומהר מאוד, בסטיאן עצמו הופך לחלק מהסיפור.

זה סיפור נהדר, ופיטרסן מספר אותו באופן הסוחף שבו הוא יודע לספר (וכן, גם קיטשי ומלודרמטי, כמו שטען אנדה). יש בו עלילת מסע שפיטרסן מצליח לשמור על בהירותה למרות שרוב הזמן לאטריו אין מושג לאן הוא הולך; סיפור מסגרת שמממש את הרגש (ואת הפנטזיה) שמכיר כמעט כל צופה וקורא - ההישאבות לתוך יצירה; רעיונות יפים ומעוררי מחשבה (ביצות העצב הן מטאפורה פשוטה ומדויקת לאופן ההרסני שבו אדם שוקע בדיכאון מכוח פנימי ולא חיצוני); יצורים פנטסטיים נהדרים, אם אלו בני אדם תחת איפור (השדון, הננסים הזקנים) ואם בובות ואפקטים (לועס הסלעים, הצבה האלרגית מורלה); ושלטון פמיניסטי שעדיין מקדים את זמנו - השליטה היא לא רק אישה, אלא ילדה (הקיסרית הילדית בגילומה של תמי סטרונך, בת לאם ישראלית, הטיוטה של נטלי פורטמן). ויש בו גם סצנה קורעת לב אחת - שקיעתו של הסוס ארטאקס אל מותו - שפשוט אי אפשר להישאר מולה אדישים. אלא אם אתם אטריו, שכעבור רגע מוצא חיית מחמד חדשה שגם יודעת לעוף ושוכח הכל.

>>בחזרה ל"היה היה": הסדרה שגדלנו עליה היום הייתה לא עוברת

אה, כן, פאלקור, דרקון המזל. היצור הזכור והאהוב ביותר מכל גיבורי הסרט - וזה שהזדקן מהר מכולם. הוא עדיין חמוד כמו כל ראש כלב עצום ומלחית שהייתם מלבישים על דרקון סיני. הבעיה של פאלקור היא שבניגוד לרוב חבריו המכניים הוא נאלץ לזוז, והתנועה שלו כבר לא חיננית כפי שהייתה באייטיז. בעוד שרוב האפקטים של "הסיפור" מחזיקים מעמד (עיני התכלת הענקיות של מורלה היו יכולות להאיר כל סרט בן זמננו), הטיסות של פאלקור נראות היום מביכות כמו צ'ארטר ישראלי בחזרה מבולגריה. בזמן אמת סיפקו הסצנות של אטריו ובסטיאן הרוכבים על פאלקור קליימקסים רגשיים; היום הם מעוררים געגועים לחאליסי.

הכוכב האנדרייטד של הסרט הוא גמורק, משרתו של הלא-כלום ואחד היצורים המפחידים שבהם נתקלתי בילדותי (אוקיי, גם עכשיו, בבגרותי). מדובר, למי שהצליח להדחיק, בזאב אנושי מגרגר עם דם על השיניים ורפליקות כמו "אני אקרע אותך לגזרים" שלא ברור איך מצא את דרכו לסרט ילדים (זה המקום להזהיר גם מבית ספר חשוך וריק מאדם, עליית גג עם שלדים ופוחלצים, סערה הולכת ומתחזקת, ותחושה כללית שמישהו כיבה את האור בארץ עוץ). בשיא הסרט גמורק נושא בפני אטריו מונולוג מצמרר ומתמצת עבורו ועבורנו את העניין כולו: פנטסיה מתה בגלל שאנשים איבדו תקווה ושכחו את החלומות שלהם. ועל אנשים בלי תקווה, מסביר גמורק, קל יותר לשלוט. נשמע כמו נאום פרישה מיואש של בוז'י הרצוג, לא?

אבל שם לא מסתיים הסרט. בסיום - ספוילר, למי שחושב שעדיין אפשר לספיילר יצירות משנות ה-80 - בסטיאן מתגלה כמי שאמור להציל את פנטסיה (זאת, אגב, הפעם השלישית בסרט שבה מישהו מוכרז כ"תקווה היחידה"), מעניק שם חדש לקיסרית, מקבל את הקמע הקסום אורין ומתחיל במסעו לשיקום הממלכה. ואיך הוא עושה את זה? לוקח את פאלקור לעולם האמיתי כדי לרדוף אחרי הבריונים שהציקו לו.

עבור אנדה, הסיום הכה-אמריקאי הזה היה הקש ששבר את גב דרקון המזל. את מה שגזל מאנדה שנה של כתיבה - להחזיר את בסטיאן מפנטסיה למציאות - פיטרסן עשה בדקה; את האלמנט הקטן שאנדה התקומם נגדו בטיוטת התסריט - להביא אבן מפנטסיה לעולם האמיתי - הפך פיטרסן לפאקינג דרקון; את כל מה שבסטיאן של אנדה לומד בפנטסיה - איך ליצוק מחדש משמעות לחייו חסרי המשמעות (חוסר המשמעות הוא הלא-כלום שאוכל את פנטסיה - העולם המקביל לעולמו האמיתי של בסטיאן) - פיטרסן רידד לכדי "אתה חשוב" (כפי שאומרת הקיסרית לבסטיאן). אנדה הקדיש חצי מספרו לבסטיאן שבורא מחדש את פנטסיה החרבה; פיטרסן סגר את זה בשתי דקות ששברו את ליבו של הסופר. "עבורי", הסביר במסיבת עיתונאים שכינס, "זו המהות של הספר".

אנדה הרגיש שהלא-כלומניקים מהקולנוע אכלו לו את הסיפור. "הם לא הבינו אותו בכלל", אמר, "הם רק רצו לעשות כסף". מסמך ההערות המאלף שנמצא בעיזבונו כותש את בחירותיו האמנותיות השטחיות והעצלות של פיטרסן ואת חוסר הרצון או היכולת שלו לרדת לעומקם של הרעיונות. אבל התוצאה הסופית מוכיחה שכמו אנדה, גם פיטרסן הוא אמן שיודע את מלאכתו; "הסיפור שאינו נגמר", למרות חסרונותיו היחסיים (מול הספר) והמוחלטים, הוא סרט נהדר ומהנה שמספר סיפור מעצים על ילד שלומד לא לאבד תקווה ולא לפחד מחלומות בהקיץ. אפשר לקרוא היום וידויים של ילדים בשר ודם שמצאו את עצמם בבסטיאן, שהיו שותפים לבידוד החברתי ולבריחה לאסקפיזם, והיו שותפים לקתרזיס - המלאכותי אבל המענג - שהוא הציע להם.

וחוץ מזה, הסרט הזה גורם לך לרצות לקרוא ספרים, ובפרט את "הסיפור שאינו נגמר" - וזה כשלעצמו שווה הכל. אנדה אולי סולד בכל ליבו מהעיבוד הקולנועי לספרו, אבל ההיסטוריה כבר אמרה את דברה: כמו הנחשים של אורין, גם "הסיפור" של אנדה ו"הסיפור" של פיטרסן כרוכים זה בזה.

בשורה התחתונה: מחזיק לנצח או אבד הכלח? מחזיק, אם מתעלמים מכישורי התעופה של פאלקור. לראות את הסרט - ואז לקרוא את הספר (אבל רק לילדים בגילאי 8 ומעלה).