מתי בפעם האחרונה ראיתם את טום הנקס צוחק בסרט? לא במערכון אצל ג'יימס קורדן או בסאטרדיי נייט לייב, לא דרך גופו המונפש של וודי, לא בטקס בבית הלבן או באוסקר - צוחק על המסך, לנגד עיניכם. להערכתי זה לא קרה לפחות מאז "לארי קראון" הזניח למדי בתחילת העשור. ככל שעלתה קרנו של הנקס כשחקן עם גרוויטַס, כך נעלם הנקס כשחקן קומי, כיפי ומשוחרר. הקומדיות הרומנטיות שהזניקו את הקריירה שלו פינו את מקומן לדרמות מכובדות עם סיכוי רציני להתמודד על האוסקר. בשנים האחרונות הוא כבר מתבלט בעיקר בתפקידים היסטוריים כמו ימאי גיבור ("קפטן פיליפס"), טייס גיבור ("סאלי"), פרקליט גיבור ("גשר המרגלים"), עיתונאי גיבור ("העיתון") או וולט פאקינג דיסני. מרוב שהוא גיבור, כבר אין לו זמן לחייך.
כשהנקס נפרד השבוע מהבמאית פני מרשל, שהלכה שלשום לעולמה בגיל 75, הוא הזכיר את הצחוקים. "אלוהים, כמה שצחקנו!", צייץ, "הלוואי שיכולנו להמשיך לצחוק". את מרשל איבדנו השבוע, אבל את טום הנקס הצוחק נדמה שאיבדנו מזמן. חבל; חזרה ל"ביג" מ-1988 - סרט שהיה פורץ דרך עבור שניהם - מזכירה מה איבדנו.
פתאום 30
כדאי, קודם כל, לזכור במה זכינו וכמה מזל היה כרוך בזה. התסריט המועמד לאוסקר של "ביג" נכתב על ידי גארי רוס (לימים במאי "משחקי הרעב" ו"אושן 8") ביחד עם אן ספילברג, והיה מיועד עבור אחיה - אחד, סטיבן. את התפקיד הראשי היה אמור לגלם הריסון פורד. שניהם ויתרו, והפרויקט התגלגל למרשל, שחקנית ותיקה (מועמדת שלוש פעמים לגלובוס הזהב עבור "לאוורן ושירלי") ובמאית צעירה שביימה שנתיים קודם לכן את סרטה הראשון, "ג'ק פלאש המקפץ" ("ביג" הפך אותה לאישה הראשונה לביים סרט שהכניס יותר ממאה מיליון דולר בקופות).
אחרי פורד הגיעה שורה ארוכה של מועמדים, שרובם ויתרו (ביניהם וורן בייטי וקווין קוסטנר) ועל חלקם ויתרה מרשל (שון פן נראה לה צעיר מדי, על טרבולטה כתבה שהוא היה באותם ימים "רעל בקופות"). רוברט דה נירו דווקא הסכים והיה עשוי לשנות לחלוטין את איך ש"ביג" נראה, אבל ויתר בגלל פערי שכר. זה החזיר את מרשל לבחירה המקורית שלה: טום הנקס, שלא היה פנוי בסיבוב ההצעות הראשון. בפעם השנייה הוא כבר הסכים. בתמורה הוא קיבל גלובוס זהב ראשון, מועמדות ראשונה לאוסקר, ואולי את התפקיד הכי טוב שעשה אי פעם.
באמת שקשה לדמיין היום מישהו אחר בתפקיד ג'וש בסקין - ילד בן 13 שמוצא את עצמו בן לילה בגופו של גבר בן שלושים פלוס. הדגש כאן הוא על "בגופו", משום שמדובר בשחקן מבוגר שצריך להתנהג כילד - אבל מבלי להתיילד או להיתפס למניירות. הוא צריך היה לשמור על התום, הסקרנות, החיוניות וחוסר האחריות של מתבגר - אבל זה החלק הקל (ומרשל סייעה כשצילמה את השחקן שגילם את ג'וש הצעיר בסצנות של ג'וש המבוגר). בה בעת, הוא היה צריך לגלם את המצוקה וחוסר האונים של ילד שהוטל לעולם של מבוגרים. הנקס - חופשי ומאושר אבל גם אומלל ומבולבל - עושה כאן עבודה נפלאה.
צפייה ב"ביג" בעיני ילד היא צפייה במה שהוא בהגדרתו: סרט פנטזיה. "להיות גדול" היא פנטזיה ילדית אוניברסלית. כל ילד מחכה להיות כבר גדול, להשתחרר מהוראות מצמיתות כמו שיעורי בית או שעת כיבוי אורות, ולזכות בחופש המוחלט לשקיעה בעניינים מהותיים כמו משחקי וידאו. עבור ילד, שכמעט כל חייו הוא עובר מחסותה של סמכות אחת לאחרת, "להיות גדול" זה חופש.
זו הפנטזיה שמצייר "ביג": ילד שבורח מהסמכות ההורית, מקבל לידיו את המפתחות לחייו ופותח בחיים עצמאיים - כמעט מבלי שיידרש להתבגר. ג'וש מזנק כמעט מיד מתנאי פתיחה קשים (חדר מוזנח במלון סליזי, משרה שולית כאיש מחשבים) לחיים חלומיים עם טייטל של סגן נשיא שהגדרת התפקיד שלו היא לשחק בצעצועים, דירת סטודיו מטורפת במגדל ניו-יורקי, וחברה שהיא אליזבת' פרקינס. כשחברו בילי אומר לו שהוא "הבנאדם עם הכי הרבה מזל שאני מכיר" הוא מדבר בשם כולנו. הנערים קינאו בג'וש שחוזר על ידי פרקינס. אני עוד הייתי ילד, ופרקינס לא דיברה אליי. הדירה של ג'וש - חלל ענק שמאוכלס בריהוט הכרחי כמו פינבול, טרמפולינה ומכונת פחיות - זה היה החלום הרטוב שלי.
איפה הילד
אבל צפייה ב"ביג" בעיניו של מבוגר היא חוויה שונה לחלוטין. קודם כל, משום שאת החלום הזה אנחנו כבר מכירים היטב - וגם את שברו. נקודת הפתיחה של ג'וש, עם הדירה המעופשת והג'וב המשעמם, היא נקודת הפתיחה של כולנו - רק שאנחנו לא מזנקים ממנה יום למחרת בזכות מפגש אקראי עם בוס מקסים בחנות צעצועים ודואט ספונטני על פסנתר רגליים (שאגב, בוצע באמת על ידי הנקס ורוברט לוג'יה).
גם החברות של ג'וש המבוגר עם בילי בן ה-13, שלא נראתה מטרידה מנקודת מבטו של ילד, הופכת בצפייה מבוגרת למעוררת חשד. הצופה יודע את האמת, אבל לא ברור איך כל המבוגרים בסרט מקבלים בשוויון נפש את העובדה שגבר כבן 30 מבלה את רוב זמנו עם ילד שלא דומה לו כלל, בחדרי מלון סגורים ובמשרדים מוגפים.
ואם כילד הלב שלי קינא מיד בג'וש המשוחרר מכבלי המשפחה (ובכבלים אני מתכוון לפקודות רודניות כמו "תעשה שיעורים" ו"תצחצח שיניים"), הרי שכמבוגר לא יכולתי שלא לשאול את עצמי אם הילד הזה עצר לרגע כדי לחשוב מה עובר על הוריו. כי כשמסתכלים על "ביג" כאנשים מבוגרים, רואים סיפור על ילד שנעלם יום אחד מביתו בניו ג'רזי מבלי להותיר עקבות - רק שהילד הזה חי, נושם ומשחק בבובות בצד השני של ההדסון.
התסריט של ספילברג ורוס מנסה להסביר בתחילה מדוע ג'וש בורח (אמו נבהלת ממנו בדמותו המבוגרת כשהוא פורץ לביתה ומאיימת עליו בסכין), חברו בילי ממש אומר את זה כדי שלא נפספס: "היא ניסתה להרוג אותך". גם בהמשך שולח התסריט אותות חיים מג'וש להוריו כדי להרגיע אותם ואת הצופים המוטרדים מהנונשלנטיות שבה מתנהלת פרשת היעלמותו של ילד במעורבות של פורץ מסתורי. אבל זה לא מסביר למה ג'וש לא מנסה לחזור הביתה בדרך קצת יותר מתוחכמת ומעודנת או למה בילי לא מכשיר את הקרקע. בנסיבות ריאליסטיות, המקרה של "ביג" לא היה מתויג כפנטזיה קומית אלא כטרגדיה, והורה אחד היה כנראה נפטר משברון לב בעוד השני מלבין מחרדה. הרצון של מרשל והתסריטאים ליצור קומדיה חייב אותם לפעול כמו ג'וש: להשאיר את ההורים מאחור. התוצאה היא שרוב הסרט מתנהל כאילו האירוע המחולל הפנטסטי שלו לא כרוך באירוע טראומטי: ילד שנעלם.
איטס קומפליקייטד
על כל אלה נוסף נדבך מסובך במיוחד בצפייה מבוגרת: היחסים בין ג'וש וסוזן (פרקינס). מלכתחילה מדובר ברומן לא אמין בין אישה בוגרת ורצינית שנעה מזוגיות לזוגיות לבין גבר שמתנהל כילד בכל מובן. אני אפילו לא רוצה לדמיין איך נראה הסקס הראשון שלהם - שהוא ליטרלי הסקס הראשון בחייו של ג'וש, גבר שדקות קודם לכן חשב שכשקולגה אומר על אישה שהיא "תכרוך את רגליה סביב צווארך" מדובר באזהרה.
לא ברור מה רואה ג'וש בסוזן. התשובה שמציע הסרט היא, במקרה הטוב, פשטנית: הוא פשוט אחר. "ביג" צועק את זה בסצנה שבה ג'וש מופיע בטוקסידו לבן ומגוחך לערב שבו כל הגברים חנוטים בחליפות שחורות זהות, וסוזן המשועממת אומרת שכולם אותו דבר. אבל האם מספיק להיות "שונה" כדי להיות טוב או ראוי? באותה מידה, ג'וש היה עשוי להיכנס לאולם עם מדים של קצין נאצי. גם אז סוזן היתה מתלהבת מהחריגות?
בין השורות עולה תשובה עגומה יותר: סוזן מתאהבת בג'וש פשוט בגלל שהוא מתייחס אליה כמו בן אדם. "הוא מבוגר", היא אומרת לבן זוגה פול (ג'ון הרד מ"שכחו אותי בבית") בהתרסה כלפיו ובקריצה אלינו. לא ברור מה בדיוק מבוגר בגבר שישן במיטת קומתיים, אבל ברור שסוזן אכלה כל כך הרבה חרא מגברים כמו פול עד שדי לה ביחס תמים ולא שיפוטי כדי להתאהב. וזה מדכא.
אבל הבעיה האמיתית בקשר הזה היא שקשה לשכוח שמדובר ברומן בין אישה בסוף שנות ה-20 לחייה וילד בן 13. אני לא מאשים אף אחד, וזה לא "לוליטה". אחד מהם הוא אדם בגיר, והשני נראה כזה, וכמו שאמר פעם מישהו: תראו לי אחד שבודק תעודת זהות באמצע סקס. אבל בסוף הסרט גם סוזן יודעת שהיא היתה בת הזוג של ילד בר מצווה, והעובדה שהיא פוטרת את העניין בחיוך ולא בצמרמורת ותור לפסיכולוג היא, לכל הפחות, מוזרה. מרשל, אגב, היתה מודעת למורכבות שבסיטואציה; כשדברה ווינגר ניסתה לשכנע אותה להחליף את המגדרים, מרשל הסבירה שהיא לא יכולה לדמיין רומן בין גבר בן 35 וילדה בת 13 מחוץ לגיליון של פנטהאוז.
אבל המבט המבוגר, המפוכח והביקורתי על "ביג" לא יכול לקחת ממנו את הקסם של זולטאר. התסריט לא מתוחכם ומעט מחורר, אבל מצחיק ואפקטיבי; הנקס נהדר; והטיפול של הסרט בנושא ההתבגרות - כולל תפר היחסים העדין בין חברות (של בנים) ואהבה (לבנות) - מעורר מחשבה ונוגע ללב. בסופו של דבר, המבט המבוגר משנה את האופן שבו "ביג" נשאר עם הצופה. "ביג" מסמן את ההתבגרות הטבעית (שהוא כלל לא מציג) כמסלול הכרחי. "יש לי מיליון סיבות לחזור הביתה ורק אחת להישאר", אומר ג'וש - עדיין ילד שלא סיים לצבור את כל חוויות הילדות שלו ולא הבשיל לחיים של מבוגר. זו התובנה הסבלנית שכתב יונתן גפן ב"כשאהיה גדול": קודם שאהיה גדול ואחר כך נראה. "ביג" מלמד את הילדים לחיות את הרגע שבו הם חיים; אבל למבוגרים הוא מזכיר שלא יוכלו לחיות את הרגע הזה שוב.