"שרה גיבורת ניל"י" מאת דבורה עומר הוא, ככל הנראה, הספר שהתבקשתי לכתוב עליו הכי הרבה פעמים במסגרת המדור. ובהכי הרבה פעמים הכוונה לאיזה שלוש. האמת שאני לא זוכרת שקראתי אותו בעצמי בילדותי. קראתי ואהבתי את "הבכור לבית אב"י" ועוד כמה, היה לעומר הספק מרשים וזכור לי שזכיתי פעם במסגרת איזו הגרלה בספר "בדהרה". אני חוששת שנקשרתי יותר לגלילה רון פדר (כמה ילד פוראח היית? אם העדפת את סמדר שיר על פני שתיהן), כך שהמפגש עם "שרה" לא היה טעון, קריאה מחודשת מקץ עשרים והרבה שנים, אלא ממש לראשונה. ומה אני אגיד לכם, לא נפלתי.
"שרה גיבורת ניל"י" יצא בשנת 1967 כחלק מסדרת "נועזים", סדרת ספרים לנוער שהוקדשה לגיבורי ראשית הישוב. היא עוסקת בשרה אהרונסון, שהייתה, יחד עם משפחה, חלק ממחתרת הריגול "ניל"י" שפעלה בארץ ישראל בזמן מלחמת העולם הראשונה. מטרתם: לעזור לבריטים לכבוש את הארץ כדי לגרש ממנה את הטורקים. הספר מסופר מנקודת מבטה של שרה האמיצה שמרכזת את הריגול למען בריטניה ובסוף – בואו לא נרהיב עוז ונקרא לזה ספוילר - נתפסת, מעונה על ידי התורכים, לא מוסרת מידע ומתאבדת בביתה שבזכרון יעקב.
האם אני יודעת הרבה יותר על משפחת אהרונסון ומחתרת ניל"י בזכות הספר? בהחלט. מהבחינה הזאת הוא ממלא את תפקידו ומנגיש לנו אירועים מסעירים מתחילת המאה שעברה (הספר מתחיל ב-1905). אבל אנחנו לא כאן בשביל המידע, הרי כיום כבר אפשר לסגור פינה עם ויקיפדיה. כספר, כספרות, "שרה גיבורת ניל"י" הוא אולי קריאה מרחיבת דעת אך לא לב.
הספר מתואר מנקודת המבט של שרה, שחיה עם משפחתה בזכרון יעקב, ונפתח בפגישתה עם דמות מפתח בחייה ובמחתרת - אבשלום פיינברג. או, במונחי סרטי נעורים - החתיך. שרה מתאהבת מיידית באבשלום התמיר והגבוה שרוכב על סוסתו הלבנה "פרחה" (אפילו לא נלך לשם) ותכונותיו העיקריות הן הסגברה ונטייה לכתיבת שירים ומכתבים ארכניים. הטוויסט היפה בספר וההבטחה הלא ממומשת שטמונה בו, היא שאבשלום מתארס דווקא לאחותה הקטנה של שרה, רבקה, וכך שובר לה את הלב.
אגב, בויקיפדיה של רבקה אהרונסון כתוב שהיא "הייתה לפי טענתה ארוסתו של אבשלום פיינברג". מה זה "לפי טענתה"? אמנם אבשלום נרצח די מהר אבל רבקה חיה עד 1981 (ומעולם לא נישאה), יכלו לברר את הנושא לעומק. בויקיפדיה שלו כתוב ש"התארס, ככל הנראה, עם רבקה אהרנסון." ככל הנראה. איזה שייד. האם מפקפקים באירוסיהם, שבספר מוצגים כעובדה ואף כמאורע מחולל? אין לי מושג, קיוויתי לגגל איזה טוויסט חמוד לפיו הוא בכלל הומו וניהל רומן עם אהרון אהרונסון, אבל לא. הוא היה מאהב, פלייר, רודף שמלות וקוטף נשים. מצער.
אבל אפסיק להתמרמר על ההיסטוריה ואחזור לספר. בתחילתו נרמז שכל פעולותיה הנועזות של שרה נועדו להרשים את אבשלום, שזה לא מאוד פמיניסטי אבל סיבה מעניינת יותר לאומץ מאשר אהבת הארץ. מהר מאוד קו העלילה הזה, שהיה יכול להתפתח למשולש רומנטי רווי קנאה, טרללת ויצרים, נזנח. שרה, שבשברון ליבה נישאת למישהו אחר ונוסעת לחיות איתו בטורקיה, חוזרת ארצה, מצטרפת למחתרת והופכת לחוד החנית שלה. משם, כל פעולותיה הן למען הצלת המדינה, חברי המחתרת והאנושות כולה. אין בה רגע של פחדנות, פקפוק, קנאה או שנאה קטנונית. היא דמות מושלמת לגמרי, מוסרית עד להתפקע, ולכן משעממת נורא (מיותר לציין שגם ביקורת על מחתרת ניל"י, שלא תמיד הייתה קונצנזוס ישראלי, נעדרת לחלוטין מהספר).
לכתוב על מחתרת ניל"י מבעד לעיניה של אישה, של הגיבורה, זה מהלך יפה ולא שכיח. גם בכלל, ובטח שיחסית לשנה שבה נכתב הספר. תחשבו על ההתלהבות שבה מתקבלים כיום כל ספרי "סיפורים לפני השינה לילדות מורדות" או סדרת "הישראליות" שמנסים לעשות בדיוק את זה - לתת כבוד לנשים חשובות ולכתוב אותן כגיבורות הסיפור, לא כשחקניות משנה (אגב, גם בסדרת "הישראליות" יש ספר שמוקדש לשרה אהרונסון, לא קראתי אותו). אז "שרה גיבורת ניל"י" ראוי להערכה על כך שהקדים את זמנו, היה הצלחה עצומה והפך לקלאסיקה. אבל בסופו של דבר, או בקריטריונים של היום, הוא פשוט לא מסעיר, מעניין ועמוק מספיק, בעיקר בגלל גיבורה נטולת פגמים ולכן גם לא מספיק אנושית.